"תמיד תהיה לנו מקסיקו", הסדרה התיעודית החדשה של כאן 11 (בהפקה משותפת עם ערוץ הספורט), נפתחת בפריים בו כתוב "לזכרו של מודי בר און". ואכן, זכרו של איש הטלוויזיה המיתולוגי כמו מרחף מעל הסדרה. לא רק שהוא היה אמור להיות אחד מיוצריה ומגישיה עד שחלה ונפטר, אלא שהסדרה כמו משלבת את כל אהבותיו של בר און - כדורגל, היסטוריה ישראלית, תרבות וטלוויזיה דוקומנטרית - לכדי יצירה אחת.

בהיעדרו של בר און, ניגשו למשימה הלא פשוטה שניים: עפר שלח, שאמנם מזוהה יותר עם ענף הכדורסל אך אין עוררין על יכולתו להעביר סיפור ספורטיבי-היסטורי-תרבותי כהלכה, וד"ר עומר עינב - היסטוריון, סופר ואחד האנשים המצחיקים בפיד הטוויטר הישראלי. הם הטילו על עצמם לספר את הסיפור על ההופעה האחת והיחידה של נבחרת ישראל אי פעם במונדיאל, אז בשנת 1970 בטורניר שנערך במקסיקו, באופן שיצליח לחדש, להעמיד את ההישג ההוא בפריזמה היסטורית וסוציולוגית מתאימה, וגם להסביר למה לא הצלחנו לשחזר אותו ב-54 השנים שחלפו מאז.

האם הם הצליחו? ובכן, זה מורכב. להגנתם ייאמר שקשה מאוד לחדש כשמתעסקים בסיפור המיתולוגי ביותר בתולדות הספורט הישראלי. מוטל'ה שפיגלר, כוכב הנבחרת, הפך לאורך השנים למושא לבדיחות וחיקויים על נטייתו לספר בכל הזדמנות על הגול ההוא במקסיקו, אז מה כבר אפשר להוסיף?

בפרק הראשון, שעוסק בתולדות נבחרת ישראל מהקמתה ועד אמצע שנות ה-60, מסתבר שאפשר. גלריית המרואיינים - כוכבי הנבחרת ההיא (שפיגלר, גיורא שפיגל, שייע פייגנבוים ועוד), כוכבי הנבחרת בשנים מאוחרות יותר (ערן זהבי ואלי אוחנה), צוות ערוץ הספורט (נדב יעקבי, עמיחי שפיגלר ועוד), עיתונאים, אקדמאים וסוציולוגים, מצליחים לספר את סיפור ימיו המוקדמים של הכדורגל הישראלי באופן מעניין, המתייחס למתחים הפוליטיים, העדתיים והמעמדיים של המדינה הצעירה.

הפרק השני, לעומת זאת, מתמקד באופן ספציפי יותר בסוף שנות ה-60, עד העלייה ההיסטורית למונדיאל, והוא הופך למעין "ראשים מדברים" של הכוכבים הוותיקים, שנזכרים באנקדוטות וחוויות. זה נחמד, אבל בשביל זה אנחנו לא צריכים את שלח ועינב. מסיפוריהם של ותיקי מחזור 70 אנחנו מגלים שכמו בכל מיתוס, האמת שמאחוריו הייתה אפורה יותר - השחקנים שנאו אחד את השני, הזימונים לסגל הנבחרת נקבעו לפי חשבונות פוליטיים בין מרכזי הפועל ומכבי ולא לפי שיקול מקצועי, והמאמן עמנואל שפר היה קשוח ואכזרי. אבל למעט אזכור קצר בפתיחת הפרק, אנחנו לא מקבלים התייחסות לתקופה בה כל זה מתרחש - ימי האופוריה, בין מלחמת ששת הימים למחדל יום הכיפורים, וזה חבל.

לסיכום - יש ל"תמיד תהיה לנו מקסיקו" פוטנציאל, אבל כדי שהוא יתממש במלואו בפרקים הבאים, יש לקוות שהסיפור יסטה בחזרה ממחוזות הנוסטלגיה והזכרונות אל הניתוח המעמיק, ששני יוצרי הסדרה בהחלט מסוגלים לו.