לא שצריך יותר מדי סיבות כדי לפגוש את פרח בר מיניאלי (23), שהיא כבר מזמן לא רק “נגה מקופיקו" אלא שחקנית עסוקה שבימים אלה לקחה הפסקה מצילומים לסדרות חדשות ומסיימת בדיוק השבוע את השנה הראשונה בלימודי קולנוע בבית הספר סם שפיגל בירושלים. ובכל זאת הטריגר לראיון הוא העונה השנייה של סדרת הנוער “מיוחדת" שחוזרת ל"כאן חינוכית" בעונה חדשה ומלאת תהפוכות.
הסדרה, למי שלא מכיר, עוסקת בעולמם של בני נוער עם צרכים מיוחדים ונוער על הרצף האוטיסטי. מיניאלי מגלמת בה את מאיה, שאחותה אלונה נמצאת על הרצף האוטיסטי. את העונה השנייה של “מיוחדת" צילמו בעיצומה של המלחמה בחודש ינואר האחרון והיא מציפה מורכבויות חברתיות ואישיות בכל הנוגע להֱיוֹת “אח של" או “אחות של" ילדים ונוער עם מוגבלויות.
“העונה השנייה מתחילה כשמאיה באה עם כוחות מחודשים להתחיל את הקריירה שלה כשחקנית ולחזור לזוגיות שלה, ומה שקורה זה שאלונה מקבלת הזדמנות כשחקנית בעצמה, וזה מציף מחדש את הקושי של מאיה מול אלונה שנפתר בעונה הקודמת, ומאיה שוב מוצאת את עצמה בסיטואציה מורכבת ובדילמה המוסרית הזאת מול אחותה, שהיא מאוד כואבת", מספרת מיניאלי.
הסדרה מציפה הרבה סוגיות שפחות היו מדברים עליהן בפומבי בעבר.
“אני חושבת שמראים את כל המורכבויות בסיטואציה הזאת. הרבה אחים של אנשים עם מוגבלויות פנו אליי אחרי שהסדרה יצאה ואמרו לי ‘אנחנו לא זוכרים שאי פעם היה ייצוג כזה על המסך, גם של הקשיים. לא רק לבוא עם הפוליטיקלי קורקט ולהגיד את כל מה שטוב ולהראות את הצד החיובי, שזה גם חשוב, אלא להראות גם את המורכבויות, את הקונפליקטים שיש, את הקושי בלגדול אח של ובצל של, לא מדברים על זה בכלל’".
“החלום גדול יותר"
הצילומים של העונה השנייה קרו לא רק לצד ההתמודדות עם השלכות המלחמה ברקע, אלא גם בעיצומה של השנה הראשונה של מיניאלי בבית הספר לקולנוע. “לקחתי צעד אחורה מהמסך. אני עדיין משחקת בתיאטרון ‘גשר’, אבל כשקיבלתי את הקריאה ל’מיוחדת’ מיד התייצבתי", היא אומרת.
מיניאלי מסבירה את ההפסקה ממשחק בכך שהחלום שלה היה מאז ומתמיד להיות במאית, קולנוענית ויוצרת: “לקחתי צעד אחורה מצילומים לטלוויזיה כי כל סדרה יכולה לקחת חודשיים של צילומים ורציתי להתמקד בלימודים ולשים אותם במקום הראשון. בהפקה כמובן מאוד התחשבו בי אבל גם עם המלחמה זה היה מאוד קשה. לא ניסינו ליצור אסקפיזם כי פשוט אי אפשר. החטופים היו אצלנו בראש, והחיילים וכל מה שקורה. זה היה פשוט נוכח. כמו הצלע השלישית בתוך מערך הצילומים".
מיניאלי חשה שהיא נמצאת עמוק מאוד בתוך המצב המלחמתי וגם עוצרת אותי ומבקשת להדגיש שעם כמה שהיא נהנית לשוחח על קולנוע ואמנות היא הייתה זורקת הכל לפח בשנייה כדי שהחטופים ישובו. “אני מרגישה שזה חשוב לציין את זה. אני אומנם בלימודים ויוצרת ואנחנו מדברות פה על סדרה ואמנות, אבל בסוף לא באמת חזרנו לשגרה ולא נהיה בשגרה ולא נהיה שלמים עד שהם לא יחזרו", היא אומרת.
ובכל זאת האמנות מצליחה לספק אסקפיזם שהוא אפילו בריא.
“אני חושבת על הילדים שיראו את הסדרה, אולי ילדים של מפונים, אולי ילדים מהעוטף שחוו את המלחמה על בשרם, ואני אומרת שאם זה ייצור להם בועה כשהם יצפו בזה, זה שווה הכל", הוסיפה.
עד כמה היה קשה לשים את המשחק בצד, שזה משהו שאת עושה מגיל 6, לוותר על ההצלחה ולקחת הפסקה של כמה שנים?
“היו לי שנתיים שחשבתי אם לעשות את הצעד או לא, כי זה באמת צעד מאוד גדול, אבל בסוף החלום שלי להיות יוצרת, במאית ותסריטאית יותר גדול מכל דבר אחר".
אפילו יותר מלעשות את המעבר לעולם המבוגרים במשחק, שזה משהו שכבר התחלת לעשות בתיאטרון?
“אני לא חושבת שזה בא אחד על חשבון השני. זה הכל עניין של תקופות. אנחנו חיים בעולם שכולם מצליחים בו בגיל 12 בצורה מאוד גדולה ואני חושבת שזה מכניס לפאניקה. דיברתי עם הרבה מאוד שחקנים שאני מעריכה ואמרתי להם ‘תקשיבו, זה לא שאני לא רוצה להיות שחקנית, פשוט יש לי חלום יותר גדול כרגע. איך אני עושה את זה, גם וגם?’. הם אמרו לי ‘לכי ללמוד, הכל טוב, תסיימי את הלימודים בגיל 26 ועדיין תהיי ילדה, את תמשיכי לשחק, תמשיכי לעשות אודישנים’. הלכתי על זה ואני מודה על הבחירה הזאת כל יום".
בעבר סיפרת ש"בתלמה ילין" עשו לך חיים קשים כנערה שחקנית. זה משהו שקורה גם היום בגלל שאת מגיעה כבר מהתעשייה?
“לא, מתייחסים אליי כמו לכל אחד מהתלמידים. בתלמה ילין הייתי שחקנית שהולכת ללמוד משחק, אז שם היה קושי, אבל עכשיו אני שחקנית שהולכת ללמוד קולנוע, אני לא קולנוענית. אם מדברים בשיעורים על משחק או על איך נעשות הפקות אני נותנת את האינפוט שלי כמי שהייתה בפנים. אבל אם נגיד בלימודי משחק רק אחד יכול להיות בתפקיד הראשי, בבית ספר לקולנוע כולם יכולים לעשות סרט, אז אין את המלחמה הזאת של מי הכי טוב ומי יקבל את התפקיד הראשי. אני חושבת שגם החיים הקשים שהיו לי בבית הספר למשחק לא באים לידי ביטוי באותה צורה כאן. זו חוויה שונה, ועבורי אפילו חוויה מאוד מתקנת. אנחנו עושים הכל ביחד".
את כבר מרגישה שמצאת את הקול הפנימי שלך ביצירה?
“אין ספק שאני יותר מתחברת לדרמות. נראה לי שזה מאוד ישראלי מצדי. אבל אני חושבת שאני בתהליך של למצוא את הקול ואת השפה שלי כיוצרת וזו הסיבה שהלכתי ללימודים. רציתי להיכנס למעבדה עם הכישורים שלי והדברים שמעניינים אותי ולהבין תוך כדי".
עד כמה היה קשה לגדול מול מצלמות?
“מאוד קשה. כל התפיסה שלי של העצמי, של הגוף שלי, של המראה שלי, נהייתה מוחשית מגיל צעיר מדי. זאת אומרת, את נורא מודעת לעצמך מתי את יפה ומתי לא ומתי את מזיעה ומתי לא, ודברים כמו מידה שעולה עלייך. הייתה לי סיטואציה לפני כמה שנים כשבאתי לצלם עונה שנייה של איזו סדרה, והביאו לי את הבגדים מהעונה הראשונה והם לא עלו עליי. זה היה מוזר. אלה עניינים שלא נעים להתמודד איתם כנערה. וגם בתור ילדה לא היו לי חיים פשוטים בבית הספר. שמו עליי איזשהו זרקור שלא תמיד רציתי אותו. אני חושבת שאם לא הייתי אוהבת את זה, זה היה יכול להיות סיוט. אבל זה שאהבתי את מה שאני עושה ממש עזר לי בהתמודדות".
היא שיחקה בסדרות נוער רבות, בהן “כפולים", “משפחה בהנפקה", “אחותי קפצה כיתה" ו"פלמ"ח", בסרט “אבוללה" ועוד, ואחד הדברים שעדיין מפתיעים אותה אחרי 17 שנות קריירה הוא שהיא עדיין רלוונטית: “אני יודעת שזה יישמע מצחיק ובטח תעשו מזה כותרת, אבל תחשבי שאני עושה את זה מגיל 6 ואני בת 23, ואני קיימת מלא זמן. אני לא בשורה חדשה. יש דורות של ילדים שגדלו על סדרות הנוער שעשיתי. זה סוריאליסטי בעיניי אבל גם ממלא אותי בהכרת תודה".
וכמובן בל נשכח את “קופיקו", שאומנם חלפו כל כך הרבה שנים מאז, עשית הרבה דברים אבל זה עדיין משהו שזוכרים ממך.
“’קופיקו’ זה ממש של פעם, אבל זה תמיד יהיה וזה משהו שאני גאה בו. בסוף, עם כל הקושי והילדות שתכל'ס לא הייתה, אני הייתי בסדרה שעד היום מעלה חיוך על כל כך הרבה פרצופים של ילדים וגם מבוגרים. זה קצת כמו שאני מעריצה את אילן רוזנפלד מ'הפיג’מות' שנהיה יוצר, וזה לא מוריד ממנו אלא להפך".
“שפה משותפת עם הקהל"
מיניאלי נוכחת ברשתות החברתיות - באינסטגרם ובעיקר בטיקטוק, שם יש לה שפה וקהל משלה. “זה חלק מאוד חשוב מהמקצוע, וכל הקשר שלי עם הקהל שלי הוא שם. אני חושבת שנוכחות ברשתות היא חשובה. להיות לא רק בטלוויזיה אלא בחיי היומיום שלהם כשהם גדלים", היא מסבירה. “זה יותר נגיש. יש לי שפה משותפת עם הקהל שלי, שפה פרטית שרק אנחנו מבינים, ולפעמים כשאני פוגשת אותם ברחוב ואנחנו צוחקים ביחד זה מרגיש חברי. אני מאוד אוהבת את הקשר הבלתי אמצעי הזה עם הקהל".
אני חושבת שגם יש בדור שלכם משהו יפה, לא ממש מנסים ליפות את המציאות ברשת, אלא לזרום עם מה שיש.
“אני דווקא חושבת שהיום זה כבר הפכפך ותלוי ביוצר התוכן עצמו ותלוי אישיות. איזו דמות את רוצה להציג. זה עניין של גלים. את צודקת, לפני כמה שנים זה בדיוק מה שהיה, ההצגה ללא האיפור וללא פילטרים. אבל היום אסור להגיד אסור, אנחנו חיים בתקופה שבה אנחנו מנרמלים את הכל. לצורך העניין, שכל אחת תעשה ותציג את עצמה בצורה שהכי נוחה לה. אני חושבת שזה גם משהו שהוביל אותי לבחירה ללכת להיות יוצרת, כי הבנתי שאולי באיזשהו מקום הדחקתי את הצד הזה בי שבעט כבר בגיל 12, שהשתוקק ליצור, לספר סיפורים. דווקא להיות בצד היוצר ופחות בצד המבצע".
את בעצם כותבת לעצמך?
“ממש הפוך. אני חושבת שהרבה שחקנים רוצים ליצור כדי שהם ישחקו, וזה לא מה שאני רוצה. אני לא כותבת כדי שאני אשחק בדברים שאני כותבת, אני ממש רוצה להיות קולנוענית. לעשות קולנוע. אני רואה מודלים כמו תום נשר לצורך העניין, וזה מעורר בי השראה. אני פתאום מבינה את הדור הזה שאומר לך תהיי מה שאת רוצה להיות. גם אם היית שחקנית ממש מצליחה ועלית על הגל, אם יש משהו שבוער בך תעשי את זה ותהיי את".
מדגדג לך לעשות דברים מעבר לים?
“תראי, זה משהו שתמיד נמצא בראש. אבל אני הפסקתי להיות בחיים ומוות על זה. אני שואפת לשם, מתקדמת לשם, עושה בשביל זה, אבל מנגד גם אוהבת את התעשייה בארץ ואני מקווה שדברים מפה יצאו החוצה. חשוב לי שהדברים יתפתחו פה הרבה יותר כי יש פה המון כישרון ויכולת, ו’הארץ’ תהפוך לבינלאומי. אני מרגישה שזה משהו שבאמת יכול לקרות. אבל צריך אנשים טובים בארץ שירצו גם להפוך את המקום הזה למעצמת קולנוע וטלוויזיה. שלא ירצו לברוח מפה אלא שירצו לעשות פה חו"ל".
דיברת בעבר הרבה על חייך האישיים ואת משתפת אותם ברשת. עד כמה באמת את מרגישה צורך לשתף והיכן הגבולות שלך, בטח בימים אלה?
“אני מאוד אוהבת לשתף ולהראות, אבל מאז שהתחלתי את הלימודים אין לי כל כך זמן לזה. אני חושבת שפעם הייתי הרבה יותר משתפת בחיים הפרטיים שלי והיום אני קצת פחות, בעיקר כי זה גובה ממני מחיר שהקהל לא רואה. זה משהו שהוא ביני ובין עצמי. לכתוב על מערכות יחסים למשל. גם הפרעות האכילה שהייתי מדברת עליהן בפתיחות. אני עדיין מציפה את הנושאים האלה אבל מרגישה שפעם לא ידעתי בדיוק לשים את הגבולות.
"קרה שהתראיינתי בנושא או שיתפתי משהו שאולי נתן למישהי שקראה את זה איזושהי תקווה, אבל בסוף חזרתי הביתה והרגשתי שאמרתי יותר ממה שרציתי להגיד. אני מבינה היום שמותר לשים את הגבול, מותר לדבר על הפרעות אכילה מבלי עכשיו לספר על כל דבר קטן שקרה לי, כי זה שלי ומותר שזה יישאר שלי. בתור נערה לא ידעתי את זה. אז אני עדיין מדברת על הנושאים האלה כי הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, יחסים, מיניות וכיו"ב, אבל יש לי את הגבולות של עצמי מתי אני מוכנה לשתף את זה ובאיזה אופן".