כאילו היה חסר לנו רעש מסביב, התרחשה השבוע צרה נוספת: אבישי בן חיים חזר. שוב הגמוניה, שוב ישראל השנייה, הנה הסתיימו שבעה חודשים של שיכרון חושים. גם במהומה ההיסטרית המתרחשת סביבנו הקרויה “מדינת ישראל" יש לפעמים פינות של שקט. לפעמים אפשר להבחין בהן, בדרך כלל לא. כל כך נסתרות הפינות הללו, שעד שהמהומה חודרת גם אליהן הבנאדם לא מרגיש כמה טוב ייצר לו השקט הזה וכמה הוא מתגעגע אליו.
נסראללה יקפל את הזנב? בצה״ל נערכים בגבול הצפון | פרשנות
השליח הקטרי יוצא לראשונה ללבנון - זה הדיל שמונח לנתניהו על השולחן
פינה אחת כזו, מבורכת כל כך, הייתה “אין אבישי בן חיים". שבעה חודשים שתק הסא"ל הדוקטור, שבעה חודשים נעדרו מחיינו המילים “הגמוניה", “הראשונה", “השנייה" - כמעט נפלנו בפח המענג הזה שהנודניק נעלם, נמוג לו בענן תכלכל, שקוף, אולי מצא לו עיסוקים הולמים אחרים כמו, נגיד, עשיית קציצות בבוץ, ולמי בעצם אכפת. העיקר שהוא לא פה.
והנה, באבחת חינטרוש אכזרית אחת הוא חזר השבוע לחיינו. שוב נתניהו נהדר, שוב התחקיר על מירי רגב הוא ניסיון ההגמוניה להרחיק את ישראל השנייה ממוקדי ההשפעה.
מה זה משנה שממצאי התחקיר כה מקוממים, לא חשוב שרגב חיה חיי פריץ שערורייתיים באמצעה של מלחמה, מתיירת במקומות אקזוטיים בעולם במחלקת הביזנס, עסוקה בחנופה ובסרטוני קידום עצמי נלעגים, בעצם לא משנה שאבישי אף לא טרח לצפות בתחקיר - את הסיבה לו, ואת מסקנותיו, הוא יודע.
זה כי הוא מתקשר, אבישי. הוא שומע קולות. מהסִתרא אחרא הוא מקבל הודעות ומוסר לנו. וההודעה היא: הגמוניה. כל העולם הגמוניה. הגמוניה עם קוסקוס. הגמוניה בבמיה. הגמוניה ברגל קרושה. הגמוניה.
בן חיים הוא בוודאי לא היחיד בשנים האלה שמפיק במכוון רווחים נאים מהדהרה על גב השד העדתי. ראשונים לפשע הם חדשות 13, שזיהו את המחלוקת שמעורר כתב החרדים שלהם - מישהו זוכר שבעצם הוא כתב חרדים?
מישהו זוכר שתבע אי־פעם את עלבונם של החרדים המזרחיים שמקופחים תמידית מול החסידות האשכנזית? - וכשהוא החל לברבר עם סיפורי ההגמוניה, היו חייבים ליישר אותו או מה שעדיף: להראות לו את הדלת, אבל בחדשות 13 הסתכלו על המספרים שהוא מביא (סכסכנות ומריבות יפות תמיד לרייטינג, וזולות לאין ערוך מעשיית עיתונות אמיתית), נתנו לו את המיקרופון ואמרו לקוקו חובש הכיפה שלהם, היידה, דבר שטויות כמה שתרצה, רק תמשיך להביא לנו רייטינג.
גם דוד אמסלם, למשל, מפלג ומשסע בשם השד העדתי, אלא שאיש הבסטות הליכודניקי חסר את התחכום הבן חיימי. כשבן חיים מגרד את העצבים של עוד מישהו - השבוע היה זה אמנון לוי הזועם שפתח עליו - אז בן חיים מפעיל את השיטה המיוחדת שלו: הוא פונה לעזרת האהבה. הוא כותב ברשת, אחי, אני אוהב אותך, אבל, ואז הוא משפריץ, במילים יפות, את סילון השנאה שלו. לראות את האהבה של בן חיים ולמות מהתרגשות. באופרות הסבון הטורקיות לא תמצאו כל כך הרבה אהבה.
בן חיים הוא הדלת החורקת של הארץ הזאת. הוא הצרצר שמצרצר תחת החלון כל לילה בדיוק אחרי שהלכתם לישון. זה מה שעושה אותו למעצבן כל כך. הוא לא מעוניין באמת שתכירו את תורתו, אחרת היה פונה לטקטיקת שיווק מסבירת פנים יותר. אפשר היה להסתפק באמירת מילא, גם יצירת ויכוח היא דרך לפרסם ולהתפרסם, אבל בן חיים משחק במגרש של רוע וסכנה. הוא לא מוכר סוכריות.
הוא מוכר פילוג ושנאה. בן חיים ועוד כמה בסביבת השיטה השיווקית שלו, גורמים לי לקוות שאולי בכל זאת יש אלוהים וגיהינום שבנוי חזק ויציב. שלכשיגיע יומו של בן חיים, יתייצב מול כיסא הכבוד ויישלח להסתובב כך וכך יובלות על שיפוד לוהט מעל מדורת נצח. ואין ספק שלשם יישלח, כי ברור שהיושב בכיסא הכבוד הוא מההגמוניה.