"החיים זה מה שקורה כשעושים תכניות אחרות", אומר יגאל רביד ושואל אותי: "מכירה את המשפט של ג'ון לנון? מאז הפך להיות המוטו שלי". הוא מדבר מביתו במערב הוליווד "בשכונה נחמדה", הוא אומר, במרכז העיר, שאפשר בה ללכת ברגל לכל מקום – מחזה די נדיר בלוס אנג'לס. את הרחוב של יגאל עם שדרת העצים, צופי ערוץ i24 כבר מכירים מהדיווחים שלו מדי יום.
"כשפנו אלי מהערוץ חשבתי שיהיה נחמד לדווח מדי פעם על מערכת הבחירות המבוגרת והישנונית בין טראמפ לביידן", הוא נזכר. "על היום הראשון התרחש העימות הדרמטי שבו ביידן התרסק, והיה עצוב לראות את קרב הבלימה האבוד של האריה הזקן. שיעור לכולנו בחיים".
רביד בן 67, כשמאחוריו 42 שנה בגלי צה"ל, קול ישראל, הערוץ הראשון, השני, ותקופת לימודים בלוס אנג'לס שבה ערך והגיש שעה יומית ברדיו הישראלי "גלי אל איי".
סגירת מעגל? שוב לוס אנג'לס?
"ברחתי מהפנסיה, כשרשות השידור נסגרה יצאתי לטיול אחרי צבא באיחור קל, ואז הגיעה הקורונה, העולם נסגר, וקשר בלוס אנג'לס החזיר אותי לכאן", הוא מספר. "מפה לשם התחלתי לכתוב ולשדר על החוויה האמריקאית שלי, והיה כיף להשתכשך במאמרי דעה על המצב בארץ.
"מאז 7 באוקטובר אני לא מסוגל. משהו נשבר. חשוב להגיד שמיליון ישראלים בעולם חיים את המצב בארץ יחד איתכם יום יום, שעה שעה. המרחק לא עושה את זה יותר קל. בודקים את הטלפון גם באמצע הלילה.
על האווירה בלוס אנג'לס מאז מתקפת הטבח של חמאס, הוא אומר: "מהיום השלישי למלחמה, כשהבנו את גודל האסון, החלה התארגנות מדהימה, מרגשת, שלא ראיתי אף פעם. אנשים פרטיים, ארגונים, קבוצות, התגייסו בהתרמה לחיילים ולמפונים.
"ברמה האישית הייתי מעורב באירועי תמיכה והזדהות, חלקם בתנאים לא פשוטים כשתומכי פלסטין מפגינים ומאיימים ממול. עשיתי כתבות ודיווחים לארץ גם עם ניצולי הנובה שהגיעו לסדנאות ריפוי וגם להסברה. ביום השנה אנחנו מתכננים מבצע שידורים גדול שייתן ביטוי גם לתרומת היהודים והישראלים בארה"ב.
עבדת בכמה מערוצי הרדיו והטלוויזיה הגדולים בארץ. איך זה מרגיש ב-i24?
"מצחיק שאת שואלת, תמיד הייתי קריין החדשות הצעיר ברשות השידור, בעיני אני עוד שם. היום אני השדרן העיתונאי הכי ותיק או מבוגר שם, איך שתרצי. אין חוכמות, מפיח אנרגיה וכיף לעבוד עם חברה צעירים עם אש בעיניים שמרימים בפעם הראשונה CNN ישראלי, ערוץ חדשות 24/7 שקם כל בוקר, אם בכלל הולך לישון, ונותן פייט לוותיקים".
בכלל הולך לישון? הרי מהחודש השני למלחמה כולם צמצמו פעילות.
"נכון, אבל אצלנו הצופה מקבל אקטואליה מסביב לשעון, ויש רבים מאד שמחפשים את זה. במיוחד בשנה האחרונה. דווקא עלי נפל האירוע החריג הראשון שלנו: בשבת לפני חודש נורה טראמפ באחת ורבע בלילה של ישראל.
"תוך דקות עליתי מול האולפנים ביפו והחזקנו שידור כל הלילה. זה היה אירוע מכונן שנגמר בנס, אבל בשעות הראשונות הייתה חוסר בהירות לגבי מצבו וחשש גדול".
לרבים אתה זכור מתכניות תרבות, האירוויזיון שהנחית, מוסיקה ברדיו.
"האירוויזיון היה החוויה של החיים, זכות וכיף. בגלל שהעולם הוא עגול אני שוב עובד מול אמנון ברקאי, האיש שהביא אותי לאירוויזיון והיום מפיק את i24. מה שהכי אהבתי לעשות בטלוויזיה היו מאות תכניות ההיסטוריה "כך היה" שהצליחו כי פיצחנו את האהבה הלא נגמרת לנוסטלגיה.
"הטקסים בהוליווד והאירועים סביבם ריגשו אותי בשנים הראשונות. השנה פתאום זה קיבל מימד אחר כאשר הפגנות תמיכה בפלסטינים חסמו את כבישי הגידה לטקס האוסקר, ובפעם הראשונה הוא התחיל באיחור, עם הרבה רעש בפנים ובחוץ.
"לפעמים אני רואה צלמי פפרצי עם עדשות גדולות ליד בתי קפה או מסעדות, וסקרנים סביב. אנחנו חיים בעידן הסלבס. אמריקה לקחה את זה למקום שמעסיק תעשיה שלמה של סוכנים, מנהלים, דוברים, יחצנים, עוזרים מכל הסוגים, וגם אנשי אבטחה. השיירה של קים קרדשיאן לא היתה מביישת את זו של נשיא ארצות הברית".
לאן אמריקה הולכת? איך אתה רואה את המתחים שם?
"היום במקרה מציינים 50 שנה להתפטרות הנשיא ניקסון בפרשת ווטרגייט. זו הייתה תקופה איומה. חיילים אמריקאים נהרגו בוייטנאם, הציבור והצעירים איבדו אמון בשלטון המושחת, שוטרים ירו במפגינים והכלכלה הידרדרה. אני מעריץ את אמריקה ומאמין בה. היא עוברת שינויים אבל תמשיך להיות מעצמת העל שכולם רוצים להיות חלק ממנה. לא ראיתי נהירה של מהגרים ליריבותיה של ארה"ב: סין, רוסיה והודו".
וברמה האישית?
"מגיעים לביקורים בארץ ואוהבים לארח חברים ומשפחה. זכיתי לעבוד במשהו שהוא התחביב והתשוקה שלי. ואתם תשמרו על עצמכם ועלינו. תכף נחזור".