הבמאית והיוצרת הדוקומנטרית יסמין קייני סיפרה בראיון מיוחד למעריב רגע לפני עליית העונה החדשה של סדרת הדוקו "מצב נפשי" בכאן 11 על התחושות להיות קולנוענית בימים אלה, ועל העיסוק בהתמודדות נפש בקרב בני נוער מבלי לפגוע במשתתפים, והתוויות המוצמדות לכך.
בעודנו מדברות, הדיון על הרפורמה של מיקי זוהר בעיצומו. מסתמן ששתינו ניפגע הכי הרבה מכל הדבר הזה, את כדוקומנטריסטית ואני כסטודנטית לקולנוע באוניברסיטת תל אביב.
״התקווה היחידה שלי זה שהממשלה הזו תיפול. זה מדהים אותי שבתקופה שבה אנשים כמוני לגמרי רתומים לבוא ולספר את הסיפור של הפגיעה באחינו ובאחיותינו ובאזרחי המדינה הזו, וזה הדבר שבסופו של דבר מה שישמור על הקיום של החברה הישראלית, אנחנו מדורת השבט, שומרים את הסיפורים הישראלים. ואנחנו עסוקים בלקעקע את הדבר הזה כששר התרבות מיקי זוהר מתפקד בתור קומיסר של תרבות. הוא יקבע, וזה מההלך שהם הולכים אליו, המסווה של המהלך. שתהיה מין ועדת צנזורה כזו של מה מותר להגיד ומה אסור לעשות. המסווה של זה הוא כאילו של מספר כרטיסים. למה אני אומרת מסווה? כי כל מי שמבין שיצירה קולנועית יודע שאין אפשרות לצפות בזה״.
את מוציאה את העונה החדשה עכשיו במלחמה. עד כמה את מרגישה שהיא רלוונטית בזמנים אלה - והאם זה גורם לך להביט עליה מחדש?
״אנחנו בעצם את העונה השנייה של מצב נפשי התחלנו מיד אחרי שהעונה הראשונה זכתה לתהודה והפרסים. העונה השנייה מתעסקת בנושאים הקשורים במתבגרים ומתבגרות קרי זמן מסך, הפרעות קשב ופגיעה עצמית. העונה הזו הייתה אמורה לצאת לאקרנים בדצמבר 23 והתאגיד החליט לחכות עם זה ובצדק בשל המלחמה״.
״אני יודעת שהתמודדויות נפשיות הן משהו שמתרחש כל הזמן. כמו שאנחנו נושמים כך גם נפשנו נעה ונדה. מאז ה7/10 מספר בני הנוער שחווים מצוקה נפשית רק גדל, המספרים עצומים. זה אומר שהסדרה רלוונטית מאי פעם. בסופו של דבר, מי שהמסכים הוא המקלט שלו, הפרעת קשב זו התמודדות ואם כבר כעת יש להם קושי גדול יותר עם ההתמודדות היום יומית. פגיעה עצמית זה סימפטום של דיכאון וטראומה, ואם אנחנו עוסקות בטראומה המלחמה. אנחנו ממשיכים לחיות ולכן ממשיכות להתמודד. הסדרה הזו מביאה אפשרויות של פתרונות. וההתמודדויות הנפשיות האלה לא מפסיקות. לכן הכאב על החטופים, הצער על האבדות, על החיילים והאזרחים שנרצחו כל זה פוגע עוד בנפש ורק מעצים את ההתמודדות הנפשית. זה אומר שאנחנו עוד יותר צריכים לתת טיפול לעצמנו והסדרה עוסקת בעיקרה על כך״.
מה האתגר הגדול שהיה לך בזמן העבודה על הסדרה?
״האתגר הכי גדול זה משום העובדה שהעונה מתעסקת בבני נוער, וחלקם הגדול היו מתחת לגיל 18 ויש שם ילדים בני 11 שצלמתי. ואז עולה השאלה איך אני מביאה את הסיפור שלהם מבלי שאני גורמת נזק. באמת בזכות העובדה שהיו לנו אנשי מקצוע שליוו אותנו בכל צעד וצעד, ובעצם כל אחד מהמשתתפים קיבל מפגשים עם אנשי מקצוע כדי לוודא שהם יודעים מה המשמעות של החשיפה ואיך הם יוכלו להתמודד. האתגר הגדול איך אני מצד אחד עושה סדרה שמעלה את הנושא לסדר היום שמציפה את הנושא ומקלפת את הבושה שיש סביב ההתמודדות הנפשית ובאותה נשימה לדאוג שאני לא פוגעת בכל מי שמצטלם לסדרה, ילדים בני נוער וההורים שלהם״.