מירי נבו, השדרנית והמגישה הוותיקה של ערוץ הספורט, הובילה בשבועיים האחרונים את מבצע שידורי האולימפיאדה, כששידרה בין היתר את טקסי הפתיחה והסיום ואת המדליות הישראליות בג'ודו ובהתעמלות. עכשיו, אחרי שצלחה דיוח אולימפי מורכב היא מסכמת את החוויה בשיחה עם מעריב.

איך הייתה החוויה לסקר את האולימפיאדה הזו?
לשדר מהמשחקים האולימפיים זאת תמיד חוויה חזקה ומשמעותית, מדובר באירוע הספורט הגדול ביותר בעולם וקשה לתאר במילים את העוצמה שחווים בו. ברמה המקצועית, זו הפסגה הכי גבוהה שאפשר להגיע אליה במקצוע שלי, וברמה האנושית החוויה שבמשך שבועיים וחצי כמעט אך ורק הספורט תופס את המקום הראשון בכל העולם שצופה, זה משהו יוצא דופן.

יש אירועי ספורט גדולים אלא שאין בהם נציגות ישראלית, ופה יש גם את המשלחת הישראלית וההתרגשות לגלות את הספורטאים שלנו את הגאווה שלנו מהם זאת עוד חוויה מחברת מרגשת במיוחד. יש פסגות מקצועיות והמון מקומות רגשיים מאד משמחים בתוך האירוע הזה. לראות את המין האנושי מנסה (ולא תמיד מצליח) לשים בצד את כל הדברים ולהתמקד בספורט זו חוויה יוצאת דופן בימינו.

על מה הקפדת בסיקורייך?
כשמשדרים ספורט הדבר הכי חשוב הוא להעביר את החוויה הכללית, הרגשית, האנרגיות יחד עם ההיבטים המקצועיים. לתווך את המהלכים למי שבד"כ לא צופה באותם הענפים ולא תמיד מכיר את כל החוקים, לנסות לעשות זאת בצורה הכי מובנת לכל צופה וצופה, ולשמור על המקצועיות ברמה הכי גבוהה שאפשר. על זו ההקפדה.

היית נתונה לגילויים אנטישמיים או שההיפך?
אחד הדברים הכי מדוברים טרום המשחקים האולימפיים היה נושא האבטחה והאיומים הביטחוניים, בין אם בדגש על המשלחת הישראלית ובין אם מדובר במשחקים האולימפיים בכללותם. בין אם זה איומים של דאעש או של רוסיה. קודם כל אני שמחה שהכל עבר בשלום, היו רגעים שהיו שזה נכח כמו השבתת הרכבות, כמו האיומים האישיים על ספורטאים ישראלים, היו קומץ אוהדים שנשאו דגלי פלסטין במשחק של נבחרת ישראל וגם זה טופל בהקדם. חששנו מהרבה יותר לפני, והאבטחה הייתה בכל מקום. וסביר שמאחורי הקלעים גם יש דברים שקרו שלא הגיעו לידיעת הרבים. בסופו של דבר זה לא הצליח להעיב על המשחקים ובשלב מסוים הפסקנו לחשוב על זה, החגיגה הייתה כ"כ גדולה, רחובות שמחים אולמות מלאים באוהדים, שכבר לא חששנו וזו שמחה גדולה. מהר מאד העיסוק בנושא הזה פחת, לא הרגשתי מאוימת אפילו לא לרגע אחד.

מה היה רגע השיא באולימפיאדה, ומה רגע השפל?
חושבת שהמשחקים בכללותם היו רגע שיא אחד מתמשך. אם נשווה זאת למשחקים בטוקיו שהיו נטולי קהל, אז אמנם היו הרבה רגעים ספורטיביים טובים שהתרגשנו מהם, ברמה הישראלית ובכלל, אבל זה לא דמה לפריז. בפריז זו הייתה חוויה מלאה, קהל צרפתי ובינלאומי שהגיע, שטף את הרחובות, מילא את האולמות. כמעט היה אפשר לדמיין איך העולם היה יכול להיראות ללא עימותים, סכסוכים ומלחמות. לצערי אי אפשר לומר שפוליטיקה  לא התערבבה לגמרי,  פה ושם, זה כן, אבל לא משהו שהעיב על השמחה הגדולה.

רגעי השיא ברמה האישית שלי היו כמובן הרגעים ששידרתי את הספורטאים הישראלים, אגב יש רגעים מרגשים גם אצל ספורטאים ישראלים שהתאמצו ונתנו את עצמם ופחות הצליחו, או לאו דווקא הצליחו להגיע למדליה אבל היו שם במלוא הנוכחות שלהם. אין מה לעשות, לא כולם מועמדים למדליה.

אבל כמובן רגעי השיא היו שידורי המדליות האולימפיות. לא יכולה שלא להתחבר לרגע האחד החזק הזה של הניצחון והזכייה בארד של פיטר פלצ'יק ואיתו המאמן אורן סמדג'ה, אשר איבד את הבן שלו עומר בלוחמה בעזה, ובחר בכל זאת להגיע למשחקים מתוך המחויבות שלו למשימה ולספורטאים שלו. החיבוק של השמחה, המעורבת בכאב, ההתרסקות והתפרצות הרגשות של שניהם זו תמונה שמגלמת בתוכה את הישראליות של הימים האלה. אי אפשר היה שלא להתרגש יחד איתם, לרצות לחבק אותם, לבכות איתם, לשמוח איתם, הכל יחד. זה היה רגע מאד עוצמתי.

ברמה הבינלאומית היו הרבה רגעים, אבל אני מאד התרגשתי מהפודים של סימון ביילס, ג'ורדן צ'יילס ורבקה אנדרדה, שתי אמריקאיות קדות קידה לברזילאית ביילס, בוודאי ביילס שכולם ציפו שהיא תיקח את הזהב ברגע הזה. מחווה ספורטיבית, מרשימה, מקסימה ,אנושית חברית ובעיקר עוצמה נשית בפודיום הזה, זה היה רגע חזק מאד מבחינתי.

לא יודעת אם הייתי מדברת על רגעי שפל, אבל כן הפריע לדעתי העניין עם נהר הסיין וההתעקשות שהספורטאים ישחו שם, בין אם בטריאתלון ובין אם בתחרות המים הפתוחים. חושבת שזה לא הוגן כלפי הספורטאים להשאיר אותם במתח הזה עד הרגע האחרון של מתי התחרות מתקיימת, האם תתקיים, האם יעברו לוקיישן ועוד. מדובר בחבר'ה שנותנים את החיים שלהם כדי להגיע לרגע הזה, נותנים את כל כולם. אפשר היה לוותר קצת קודם על הדבר הזה. הצרפתים ניסו וזה נהדר בשבילם לנקות את נהר הסיין ולהפוך אותו לנהר שאפשר לרחוץ בו, אבל לא על חשבון הספורטאים, הלחץ שלהם וייתכן שגם הבריאות שלהם.

מה את רוצה להיות שתהיי גדולה?
אני עוד חושבת על זה, יש לי עוד זמן. כרגע סיימתי השתתפות בפרויקט השידורים הכי גדול שהשתתפתי בו אי פעם והכי גדול של ערוץ הספורט אי פעם. כולל הגשת המהדורה האולימפית של חדשות הספורט מפריז כשמאחורי מגדל האייפל והאינווליד. לשדר ארבע מדליות אולימפיות מתוך שבע. ולשדר בכלל מהאירוע העצום הזה. אז אני בטוחה שלאט לאט ירקם לו החלום הבא, היעד הבא ואז אדע בדיוק מה הוא.

על שוויון מגדרי במשחקים האולימפיים 2024:
רוצה לומר שזו הייתה האולימפיאדה הכי מוצלחת מבחינת המשלחת הישראלית אי פעם. הרבה מאד מדליות עם הרבה נוכחות של ספורטאיות. אנחנו מדברים על המשחקים האולימפיים הראשונים שהיה בהם שוויון מגדרי, כמות ספורטאיות שווה לכמות ספורטאיות שהגיעו למשחקים האולימפיים. בעיני זה כל כך משמעותי ומאד סמלי, בהתייחס לזה שבמשחקים האולימפיים בשנת 1900 בפריז הייתה הפעם הראשונה בה השתתפו נשים במשחקים, וזו הייתה כמות מאד מזערית של ספורטאיות. לקח הרבה מאד שנים עד שהגענו לרגע הזה בו המשחקים שוויוניים לגמרי, כולל הענפים המשולבים (קטגוריות המיקס) אשר משלבות נשים וגברים ביחד, שזה ונהדר בעיני.

בנוסף, במשלחת ישראלית ראינו הצלחה נשית רבה אשר כללה את שרון קנטור, רז הרשקו, ענבר לניר ונבחרת ההתעמלות האומנותית, וכמובן יעל ארד – יושבת ראש הועד האולימפי, ספורטאית זוכת המדליה האולימפית בברצלונה 92', האישה הראשונה שנבחרה ליושבת ראש הועד האולימפי, כל זה יחד הם ביטוי לכוח הנשי במשחקים האלה, אותי באופן אישי מאד מרגש כי זה כ"כ חשוב ומשמעותי. אני מקווה שזה ימשוך איתו עוד ילדות ושהורים ידחפו ילדות לעסוק בספורט, בכל הענפים. זה חשוב בהרבה רבדים, לכל אחת ומה שהספורט ייתן לה, וכמובן גם מבחינה בריאותית, ומקווה שזה יספק לנו בעתיד עוד הרבה אלופות.

ערוץ הספורט ישדר את המשחקים הפאראלימפיים ה-17, אשר יחלו ב-28 באוגוסט ויימשכו עד ה-8 בספטמבר.