"ארבעה בתים וגעגוע", קשת 12: סיון אלקבץ ז"ל נרצחה ב־7 באוקטובר בכפר עזה. אני מכיר את אביה, שמעון. בכיר בתקשורת, חסר גינוני כבוד, אחד מאלפים שתפגשו ברחוב. אבל שמעון איבד בת. הסרט שלו הוא עדות רבת־עוצמה לאסון הבלתי נתפס שהכה באנשים טובים בארץ הזאת.
מי שלא ראה בשבוע שעבר את סרטו של שמעון אלקבץ “ארבעה בתים וגעגוע" שירוץ מהר ל־VOD של קשת לצפות בו. הסרט מספר את סיפורה של סיון אלקבץ, בתו של שמעון, שהתגוררה כמו מרבית בני משפחתה בקיבוץ כפר עזה, ונרצחה בקיבוץ ב־7 באוקטובר בידי הנוח'בות של חמאס.
"בואו ניתן לסינוואר": כך הגיב פיני גרשון למינוי רגב והטקס
"מלכות הריביירה" ו-"רצח אמריקאי" מציגים אופטימיות לצד תקווה | ביקורת נטפליקס
אין תאריך בזמן הזה שמכסה כשמיכה קודרת את כל הארץ כמו 7 באוקטובר. הסיפורים מסתערים מכל פינה. פני החטופים, הנרצחים, המשפחות האבלות, ההפגנות הנזעמות. סיון אלקבץ ז"ל, כמה נורא, היא אחת מכמעט אלפיים נרצחים והרוגים. שמעון, אביה, איש תקשורת מוכר היטב בענף, הוא אחד ממכפלה של אבל עצום, כמה נורא, שירד על כמעט אלפיים משפחות, חברים ומכרים.
אני מכיר את שמעון. לפני לא מעט שנים עבדנו במחלקות מקבילות בגלגול הקודם של "מעריב". היינו קבוצה של אנשים צעירים - עפר שלח, בן כספית, יאיר לפיד, ארי שמאי, דורון כהן ועוד - קבוצה שלימים עתידה להתפזר ברחבי העולם התקשורתי והפוליטי, שנכנסה לעבוד בעיתון זקן וחולה, כבר מידרדר במורד בלי יכולת לעצור בדרך לסגירה. שמעון היה מעט מבוגר יותר מאיתנו, בעל עבר נכבד של עריכה וניהול בתקשורת, והרושם שקיבלתי ממנו בפגישתנו הראשונה בחניון "מעריב", המקום שבו עומד היום פרויקט גינדי וקניון ה־TLV, היה חוסר גינוני הכבוד המוחלט שלו.
הוא שימש בתפקידי הנהלה בכירים, מה שאומר שתקציבים רבים התגלגלו לו תחת הידיים. אני משוכנע שלא ראיתי אותו ולו פעם אחת עם חליפה. לא שמעתי אותו מתנשא מעולם על מישהו - בכל זאת הוא היה מנהל נכבד ואנחנו חבורת אפרוחים חצופה.
הוא נראה כמונו - אחד שהגיע מאיזושהי עיירה אל העיר הגדולה, מה שבעצם היה - יליד באר שבע, שהתגלגל בין כמה ערים, עד שנחת בתל אביב. כשסובבנו מישהו על שיפוד, הוא צחק איתנו. כשהגיע תורו, עלה על השיפוד בחדווה וצחק איתנו בלי להיעלב או להתקומם. היו מנהלים שחלפו לידינו וצריך היה לסתום את האף. שמעון היה אחד משלנו. בדיבור, בהופעה, בעבודה.
אתה יוצא החוצה מכל בית או משרד בארץ ופוגש אלף שמעון כאלה בכל רחוב. בעצם יכולתי לכנותו בשם “האזרח ש.", כי כשאתה צופה בסרט המצוין הזה, שמבטא, למרבה הצער, בצורה מדויקת וחסרת רחמים את הכאב העצום שנחת על משפחת אלקבץ ובראשה שמעון, אתה תופס טוב יותר מה אירע, איזו מהלומה ספגו אלפים וספגה הארץ הזאת.
כשאתה רואה את הדמעות הזולגות שוב ושוב על פניו, את שמעון מתקשה להכיל את הכאב עד כדי כך שהוא מתקשה לנשום מרוב צער, האגרופים נקמצים ואתה תופס שהעולם שלו ושל עוד אלפים פשוט התהפך. ויותר מכך, אלפים מאזרחי המדינה שילמו מחיר עצום, בלתי נסבל כל כך, ושיניהם של מנהיגיה ומצביאיה מצוינות.
הארץ נוהגת כאילו הימים כתיקונם, מתיירים להנאתם בפיג'מה בבואינג פרטי ברחבי עולם, רוקדים בטברנה, קופצים ברבבות ושרים בהופעות של נועה קירל ועומר אדם - כשכל אלה מתרחשים בגלוי, תחת השמיים, ברור שהארץ יצאה מדעתה.
זה מה שעושה את הסרט “ארבעה בתים וגעגוע" למסמך חשוב כל כך. ההיכרות הקרובה של שמעון אלקבץ עם אנשים בתקשורת אפשרה לו גישה לחומרים ולפינות שיוצרים אחרים מתקשים להגיע אליהם. את הכאב שלו ושל משפחתו לא היה צריך לגרד משום מקום. הוא שם, ויישאר שם לעולם. אתה רואה את הסרט ומיטלטל בין המחנק בגרון לבין הזעם הרותח, התובע עונש ונקמה. אין לי מילים לומר לשימון ידידי. דבר לא יסייע להקל את הצער. משאר הארץ רק אפשר לבקש קצת התחשבות. יש פה שכנים שקברו בן או בת.