הוט VOD, "חושניה – סודות מלחמה": 50 שנה בדיוק לפני 7 באוקטובר, במהלך מלחמת יום כיפור, נלכדו 17 אנשי חוליה טכנית ברמת הגולן ונרצחו בדם קר בידי שוביהם הסורים. האם מישהו מסתיר בכוונה את ארועי חושניה?
הסרט על חושניה, המספר על רצח השבויים הישראלים בידי הצבא הסורי במלחמת יום כיפור, היה אמור להיות משודר לפני כשנה, רגע אחרי 7.10.23. בעקבות הטבח החמאסי החליטו בהוט לדחות את שידורו. כששיבצו אותו לשידור השבוע, לא ידעו כמובן על רצח ששת החטופים בעזה, אבל יצא בלי כוונה שתוכנו המזעזע חופף באופן מושלם את היומיום הישראלי הנוכחי הבלתי נסבל.
נועם לוגסי: "בשיא הכנות, אני חווה סוג של משבר מיני"
ואלס הניצחון: נתון הרייטינג המשוגע של גמר "רוקדים עם כוכבים"
זה קרה בדיוק מצמרר ב־7.10.73, ביומה השני של מלחמת יום כיפור. ביומה הראשון של המלחמה הצליחו הכוחות הסוריים לכבוש את חושניה, בעבר כפר סורי קטן ובפרוץ המלחמה מתחם הגנתי ישראלי מבוצר. לאחר קרבות קשים, שבהם ספג הכוח הישראלי אבידות כבדות, נסוג הצבא מהמתחם ושם פניו לכיוון נפח. שתי חוליות טכניות, שמנו 17 אנשי חימוש, רכובות על נגמ"שים, התנתקו מיחידות הטנקים שלהן, קראו בקשר לעזרה וקיבלו הוראה לנוע גם הן לעבר נפח.
במהומה ששררה במהלך הקרבות איש ככל הנראה לא הבחין בכך שנותק הקשר עם החוליות. רק כשנכבש חושניה מחדש התגלתה הזוועה. 17 החיילים נשבו בידי הצבא הסורי. ידיהם נכפתו מאחורי גבם, הם עונו והוצאו להורג בדם קר, על פי רוב ביריות מאחור בגבם. שתי גופות נמצאו תלויות על עץ סמוך, רגליהן למעלה וראשן למטה.
לפני שמגיע הסרט “חושניה - סודות מלחמה" לנושא המרכזי שבו הוא עוסק, הוא מספק הקדמה ארוכה לשעות פריצת המלחמה ולימיה הראשונים. הקדמה זו עשויה לעורר תמיהה, מכיוון שהדברים ידועים ופורסמו כבר פעמים רבות. אלא שככל שמתקדמים בצפייה, הולכת ומתבהרת מטרתה - היא מספרת את סיפור המסגרת שבתוכו התרחש הטבח בשבויים, ובנוסף, וחשוב לא פחות, היא מציירת את הדמיון המצמרר בהיסטוריה הישראלית בין שני ימים בהפרש של 50 שנה.
כאן וכאן הופתעה מדינת ישראל באופן שערורייתי. כאן וכאן כשלו המדינאים וכשלו אנשי הצבא במילוי תפקידם ואחריותם בהגנת האזרחים שבטחו והאמינו בהם. כאן וכאן נהג האויב באכזריות בלתי אנושית כשרצח והתעלל ושרף גופות, וכשהתמונות מוקרנות על המסך, מאבד הצופה לרגעים את תחושת האוריינטציה בזמן, זו שאומרת לו באיזו מלחמה הוא צופה - יום כיפור דאז, או שמחת תורה של היום. 1973 או 2023.
העדות קמה וניצבת באופן כה ברור מול הצופה, ויחד איתה שאלה נזעמת המופנית לפונקציות הצבאיות והמדיניות שמלמעלה: איך זה קרה? איך, גלמים שכמוכם, התרתם לאסון הזה להתרחש פעם נוספת?
מכאן מפנה הבמאי אבי מאור מרזוק את הסרט לכיוון חדש: מסתירים את טבח ה־17, מסתירים את האירוע כולו, הוא טוען. גם לאחר 50 שנה, מסיבותיו שלו, מסרב צה"ל לחשוף את האירועים, ממה שניתן לתאר כנטישתם באזור לחימה של אנשי החימוש, שהכשרתם היא כטכנאים, אבל כלוחמים הכשרתם דלה מאוד.
כדי לחזק את טענתו מראיין מרזוק חיילים מאותם ימים ששירתו ביחידות שונות. חלקם טוענים שבזמן המדובר לא ידעו כלל על האירוע. אחרים מסבירים שבמלחמה מתרחשים מי יודע כמה אירועים ותשומת הלב הייתה נתונה למשימות המיידיות שעל הפרק, ולאחר מכן העדיפו לקבור ולשכוח הכל. ויש כאלה האומרים שאכן ניתנה להם הוראה מפורשת לא לפרסם או להזכיר את האירוע כלל.
מרזוק, מה לעשות, לא מצליח להקים על רגליה את תיאוריית קונספירציית ההסתרה. סך התשובות שהוא מקבל לא מטה את ההחלטה לעבר סוד גדול שקיים כאן, מעבר להשערה שאולי מישהו בכיר שאמר למישהו בכיר, 'התמונות האלו של הגופות נוראות, אנחנו לא צריכים עניינים נוספים שיפגעו במורל הלאומי עכשיו. אז זרוק אותן, תייק אותן, קבור אותן באיזה ארכיון, שישברו את הראש בעוד 50 שנה מה לעשות בהן'. והנה חלפו 50 שנה, ויש לנו תמונות חדשות לעסוק בהן. מרזוק יכול להתחיל לעבוד כבר עכשיו על הסרט הבא שלו.