בחצי עולם תרתי אחרי ספי בן יוסף, שבמסעותיו מסביב לגלובוס יצא בשלום ממפגש עם אוכלי אדם, ערך מסע בין דובי קוטב, “התיידד” עם גורילות, חצה את סיביר במינוס 45 מעלות וחווה טקסי בריאה אינדיאניים - ולא מצאתיו עד שהבליח בימים אלה על המרקע אי שם במונגוליה, בסוף העולם שמאלה, בתוכנית “המירוץ למיליון”. שזוף ומאובק עם בנדנה על קודקודו הכסוף נגלה לפתע למתמודדים בלב מדבר גובי, מנחה תוכנית העבר “שביל באמצע שביל בצד” והעתיר עליהם מהידע הרב שלו.
אפקט יהודה לוי? "המירוץ למיליון" ניפצה את תקרת הרייטינג
מי שכילד חלם להיות אגרונום בנגב, רץ אחרי חרקים, ציפורים וזוחלים למיניהם, “כל מה שזז בשולי תל אביב דאז”, ופעם חזר מהגן עם משפחה של עקרבים בתיק האוכל שלו, נהיה מורה דרך מיתולוגי, שהדריך טיולים בחמש יבשות תבל ואיננו יודע שובעה. “מאושר האדם שעושה מהתחביב שלו מקצוע”, שינן לו בילדותו אביו השחקן. “מאז אני מיישם את המשפט החכם הזה”, הוא מצהיר.
בכל העולם?
“כמעט, אבל יש מדינות כמו גרמניה, אוסטריה ופולין, שמסיבות אמוציונליות הן מחוץ לתחום לגביי. אך לעולם לא מאוחר ואולי אתקן פעם את המעוות ואגיע לשם”.
כשמדריכים בכל כך הרבה מקומות, צריך אנציקלופדיה בראש כדי להעביר את החומר למטיילים. הלוא כן?
“אצלי כל הדרכה מחייבת לימוד מקדים ארוך ויסודי. גם טיול של שבוע כרוך מבחינתי בהכנות יומיומיות במשך חודשיים”.
אגב מסעותיך, כמה דרכונים החלפת?
“לא יודע, אבל המון, לפחות 30־25. חוץ מדרכון אחד שהצליחו לגנוב ממני במעבורת בין אוגנדה לטנזניה, על אגם ויקטוריה, כולם נמצאים אצלי במגירה מלאה בדרכונים שאני שומר, אם כי אני לא רואה את עצמי כאספן שלהם כשם שאני לא מתיימר להיות אספן של ארצות”.
כיצד התרשמת מהקטע המונגולי של “המירוץ למיליון”?
“כאן אולי אפתיע אותך. הוקפצתי לשם תוך כדי טיול משלי במונגוליה מבלי לדעת מראש במה בדיוק מדובר. אני בכלל לא צרכן של טלוויזיה חוץ מתוכניות של נשיונל ג’יאוגרפיק וסרטים מטומטמים שמוקרנים בנטפליקס. אני גם לא צורך במיוחד חדשות, אם כי אני לא מנותק מהעולם”.
“׳פרח׳ שרץ אחרי ג׳וקים״
בן יוסף, 77, גדל במרכז תל אביב במשפחה תיאטרלית כבנו של השחקן אברהם (בזיק) בן יוסף, אחד מחמשת מייסדי התיאטרון הקאמרי, וכאחיינו של השחקן נתן כוגן. גם אמו, אסתי, הייתה שחקנית עד הולדת אחיו הצעיר, נעם. “מגרש המשחקים הטבעי שלי לא היה מוסך, גם לא משרד, אלא מאחורי הקלעים של הקאמרי, במוגרבי, שם הסתובבתי כמו בעולם של אגדות, בין הרקוויזיטים והתלבושות, מה שהיה בומבה של סידור לילד כשלא היה כסף לבייביסיטר”, הוא מספר.
היה בדעתך ללכת בדרכם של הוריך?
“לא. כחניך השומר הצעיר חשבתי על הגשמה חקלאית חלוצית בקיבוץ. מהגרעין שלי הייתה בתיה גור לסופרת, אורי ברבש לקולנוען, גד קינר לפרופסור לתיאטרון, ואני? הייתי ונשארתי ‘פרח’ שרץ אחרי ג’וקים. אם הייתה לי מחשבה להיות שחקן, היא עברה לי די מהר”.
חוץ לארץ?
“בנעוריי עוד לא היה באופנה לנסוע למזרח. הייתה לי בחו”ל משפחה שיכלה לארח אותי, והארץ הראשונה שבה דרכה כף רגלי מכל העולם הגדול והיפה הייתה שווייץ. משם התגלגלתי אחרי הצבא למדינות נוספות באירופה ואני ממשיך להתגלגל עד היום”.
מה הביאך לשירות צבאי ב־8200?
“כבוגר מגמה מזרחנית בתיכון, גויסתי ליחידה הזאת, שהייתה לה אז הילה אדירה של מסתורין. אם מישהו היה מעז לבטא את שמה בפומבי, סופו היה רע ומר. היחידה הייתה אז שונה לחלוטין לעומת מה שהיא מצטיירת היום. מה הביא אותי לשם? כנראה ניחוח הג’יימס בונדיות שאפף את היחידה”.
אתה, שקודמת שם בשירות המילואים עד דרגת סגן אלוף, מוצא הקבלה בין מחדל מלחמת יום הכיפורים לבין מחדל 7 באוקטובר?
“אני מוצא הקבלה מצמררת ומקפיאת דם. כמי שבא מהמסדרונות האפלים של חיל המודיעין, ברור לי לגמרי שאי אפשר היה להימנע גם מהמחדל הנוכחי. אני חושש שהוא איננו האחרון כי הטבע האנושי איננו משתנה. זו הקונספציה שמרבים לדבר עליה, כלומר מבנה נפשי של מערכות אנושיות. עם הזמן עובר עליהן מה שקורה לכל מכונה - קצת חלודה וקצת פחות חדות. לצערנו, זה דבר שעלול לחזור מפעם לפעם, אם לא ייערכו למנוע את זה. קל להאשים רמטכ”ל, מפקד חיל מודיעין, אלופי פיקוד, מפקדי אוגדות, מי לא? את כולם אפשר להאשים. בגרות נמדדת בסך הכל ביכולת של אדם לקחת אחריות על מעשיו - אם לא, הוא אינפנטיל. ראש הממשלה שלנו, למשל, הוא שקרן פתולוגי ואינפנטיל מוחלט, שמרוב אינפנטיליות הוא לא כשיר לשום דבר”.
“למדתי מ׳נשיונל ג׳יאוגרפיק׳”
לשונו של בן יוסף, המתובלת בהומור שלו, חדה כתער וחמושה בידע הרב שצבר במשך השנים מאז החל להדריך טיולים בהיותו תלמיד תיכון ולאחר השחרור מהצבא עבד בבית ספר שדה הר גילה, שאותו ניהל בהמשך.
מורם של מורי הדרך ומחברם של ספרים נושאי שמות הומוריסטיים ופרסומים רבים בתקשורת - הגיע לרום מעמדו בתחום בלי תואר אקדמי. “אף פעם לא הרגשתי צורך עמוק מדי לכלות את ימיי באוניברסיטה, שם הדרכתי לא רק סטודנטים, אלא גם מרצים שמעבר לחומר האקדמי לא היה להם מושג לגבי מה שקורה בשטח”, הוא סח. “אם הפרופסורה והשתתפות בכנסים בינלאומיים הן חזות הכל, אני לא שם”.
היינו?
“הכי הרבה למדתי מחוברות ׳נשיונל ג’יאוגרפיק׳, כשקיבלתי מינוי לכל החיים כמתנת בר מצווה מסבתי המנוחה, שהייתה טיילת עולמית וממנה ירשתי את תאוות הטיולים. נמצאות אצלי גלויות צבעוניות שהייתה שולחת מכל העולם. אז עדיין לא ידעתי לקרוא את הכתבות המורכבות והמשעממות, כביכול. בהתחלה רק הסתכלתי בתמונות וקראתי את הכותרות. אז משכה את תשומת לבי כתבה על אנתרופולוג שנעלם בג’ונגלים ובביצות איריאן ג’איה, החלק המערבי של פפואה ששייך לאינדונזיה.
"המסקנה מהחיפושים הייתה שהוא כנראה נתקל בשבט של אוכלי אדם, שניזונים מהמוח ומהלב של המסכן שהם צדים. האומנם זה נכון? אינני יודע. כשהצלחתי לאתר אותם אחרי שנים, דווקא התקבלתי על ידם באהבה ובחום בצמרת של עץ רם ונישא שבה הם התגוררו. אם חשבתי שאיזה צ’יזבט הביא אותי אליהם, מצאתי אצלם עדויות כי זה היה שבט של קניבלים. כיום שמורה אצלי אבן מחודדת, שאיתה הם היו מפצחים גולגולת כדי לאכול את המוח ואותה קיבלתי מהם כשי”.
היכן פגשת גורילות?
“זה היה במסגרת טיול באפריקה בעקבות מגלה הארצות דיוויד ליווינגסטון, על הגבול שבין אוגנדה לקונגו. לאחר הליכה רותחת של כמה שעות על אדמת בזלת בג’ונגל של קונגו, נתקלתי במשפחה של גורילות. המפגש איתה היה אחד הדברים הכי מרגשים שקרו לי בחיים. האם זה היה מסוכן? אנחנו, בני האדם, מסוכנים לגורילות יותר מאשר הן לנו. גורילה היא חיה חברותית, עדינה וביישנית, שסרטי קינג קונג עשו לה עוול”.
איך היה בסיביר?
“היו לי כמה מסעות בקור של 45 מעלות מתחת לאפס - הן בסיביר עצמה, הן מצפון לה, בנקודה היבשתית הכי צפונית בכדור הארץ, היכן שקבורות ממותות, המפרנסות יפה מאוד את המקומיים שם”.
אתה מדריך טיולים בכל מקום בארץ?
“כיום, מרוב הדרכות בעולם, אני ממעט להדריך טיולים בארץ. נראה לי שמיציתי את עצמי בתחום הזה. כעת יש הרבה מורי דרך שמתמחים בו. הם עושים את זה נהדר, כך שאין לי סיבה להיות לעומתם דינוזאור לא מעודכן, מה גם שאני לא נכנס לשטחים, מה שעשיתי הרבה בתחילת דרכי המקצועית, כשהייתי בבית ספר שדה הר גילה. כעת כף רגלי לא דורכת שם, אידיאולוגית”.
מהופעותיו הרבות על המרקע זכורה לטוב “שביל באמצע שביל בצד”, התוכנית שבה ביטא את סגנונו המיוחד ורצה שנים בטלוויזיה החינוכית. “מבחינתי, התוכנית הזאת הייתה אכבר בילוי זמן”, הוא משחזר. “זה היה שעשוע בלתי פוסק עם המעורבים בהפקה. היינו חבורה קטנה והוללת, שניצלה עד הסוף את ההזדמנות לצאת מהאולפנים עם ציוד שטח ולחגוג עם תכנים שהועברו בכיף”.
לאחר שטיפח משק חקלאי בשרונה שבגליל התחתון, חי כעת בן יוסף בבית שכור בבת שלמה, מול זכרון יעקב, קרוב־קרוב לטבע. “אני חי חיים מלאים ברמה האישית, בחטא ובאהבה, עם בת זוגי, כשבגיל מבוגר מצאנו זה את זו”, הוא מעיד.
לבסוף, אם תשאלו היכן כרגע בן יוסף, לא תופתעו לשמוע שכעת כדרכו בקודש הוא הרחק מכאן, מדריך, לא בפעם הראשונה, טיול בבהוטאן, הממלכה הקטנה והמסתורית שבהרי ההימלאיה. “ארץ מדהימה ביופייה”, הוא מעורר בנו תיאבון להתעופף לשם.