אנחנו נמצאים במקום מוזר מבחינה טלוויזיונית. מצד אחד, סדרות שנכתבו לפני הטבח ויוצאות למסכים כמעט שנה לתוך המלחמה, מהצד השני - האירועים עדיין טריים מכדי ליצור תוכן מגובש ומשמעותי ביום שאחרי. "המפקדת", שחוזרת השבוע לעונתה השלישית והאחרונה, נופלת (כנראה) לקטגוריה הראשונה.
לכן השאלה הראשונה שהעסיקה אותי לפני הצפייה הייתה - איך נראית "המפקדת" בעיניים שאחרי שבעה באוקטובר? "המפקדת", בתה הרוחנית של "אפס ביחסי אנוש", עסקה באחד הנושאים הפחות מדוברים בתרבות הישראלית: העובדה שעבור חיילות רבות, השירות הצבאי מרגיש כמו משחק "נדמה לי", שכל תכליתו היא להעביר את הזמן כדי לפנות מקום לעוד זמן.
"זו פריבילגיה לא להביע עמדה": אלונה סער חוזרת ל"המפקדת" וקוראת לאמנים להפגין
"הסדרה היא לא לגמרי על הצבא": "המפקדת" חוזרת לעונה אחרונה
אלא שבשבעה באוקטובר משחקי ה"נדמה לי" התנפצו למציאות איומה, שבה בסיס הטירונים זיקים הפך לשדה קרב, ומפקדים הסתערו כדי להגן על טירונים - חיילים טריים וחסרי ניסיון, אך בסך הכל לא צעירים בהרבה ממי שהגן עליהם בגופם; במציאות הזו, קצת יותר קשה לצחוק על ה"שכונה" של הטירונות.
הייתי צופה נלהבת של "המפקדת" מיומה הראשון, וקשה שלא לחשוב כמה סצינות לא היו יכולות להיכתב היום, או לפחות - הן הרבה פחות מצחיקות. למשל, קו העלילה מהעונה הראשונה, שבו כטב"ם "איראני" נכנס לבסיס וחיילת צעירה רודפת אחריו ומנטרלת אותו בהצלחה.
הסצינות האלו מוצלחות משתי סיבות, הראשונה היא שלכל מי שעשתה טירונות לא קרבית, יש את הסיפור הזה על הפעם שהיא (או אחת מחברותיה למחלקה) ביצעה נוהל מעצר חשוד על חתולה, או על הצל של עצמה.
הסיבה השנייה היא שב-2021 "האיום האיראני" היה נשמע כמו הקפיצה המחשבתית הכי מופרכת שקיימת. שלוש שנים אחר כך, עשרות מתקפות כטב"מים על הצפון ומתקפה איראנית אחת, קשה לחשוב על תרחיש שיכול להיות מופרך מספיק שאנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו שאי פעם יקרה בישראל.
האקלים הפוליטי והביטחוני, כמובן, אינו בשליטתם של יוצרי הסדרה עטרה פריש וניר ברגר, אך הם משפיעים על חווית הצפייה, ויותר מזה - על השאלה אם לצפות בכלל. בסך הכל, בהסתמך על שלושת הפרקים הראשונים ששוחררו לצפייה עבור ביקורת זו, נראה שהעונה השלישית (והאחרונה) של "המפקדת" מצליחה שלא ללחוץ יותר מדי על נקודות רגישות.
ישנה אמנם סצינה אחת שבה חיילת מתפרצת בצעקות לחדר האוכל של הבסיס (ומי שיודע מה התרחש בשבת ההיא בבסיס סופה, מבין) וסצינה נוספת שבה יוגב החמ"ליסט אומר על האקסית שלו "היא לא מבינה שיחטפו אותי בדקה?", אך במקומות אחרים הבדיחה דווקא הופכת למוצלחת יותר.
כך למשל, המשפט החוזר "אנחנו במלחמה", שמופיע פעם אחת בפרק הראשון מפיה של נועה (אלונה סער), ובפרק השני מפיו של כפיר (דור הררי) קולע הרבה יותר. ה"מלחמות" שעליהן מדברים נועה וכפיר (מלחמה בגנב הקרמבו החמקמק ומלחמה בעורבים שתוקפים את הבסיס, בהתאמה) הרימו לפאנץ' מעולה עוד לפני שבעה באוקטובר, אבל עכשיו כשעל אמת אנחנו במלחמה, הפאנץ' מספק צחוק בריא ורגע נדיר של קתרזיס.
עכשיו כשהתייחסתי לפיל שעל רחבת המסדרים, אתייחס לפרקים בפני עצמם. שני הפרקים הראשונים מתחילים באותה נקודה ומתרחשים במקביל - אך מנקודות מבט שונות, באופן שחושף את הפרטים החשובים בהדרגתיות.
טורפת את כל הקלפים
כמה חודשים אחרי העונה השנייה, שהסתיימה בפנייתם למצ"ח, נועה וכפיר נמצאים בגלות מתפקידי פיקוד. כל זה הולך כמובן להשתנות בקרוב, ולאורך שני הפרקים הראשונים נחשפת התוכנית של נועה, כפיר וטולי (נועם לוגסי) להתאחד שוב לפלוגה אחת בלתי מתפקדת.
במקביל, צליל (הקצינה הטרייה, בגילומה של נועה אסטנג'לוב) וצימר (שנולדה לתפקיד הרס"פית, כרמל בין) מתנגחות על רקע ההירככיה החדשה שנוצרה ביניהן, וכשמעל כל זה מרחפת הבגידה של צליל במייקי (מיכאל זפסוצקי) שאפשרה לה מלכתחילה לצאת לקורס קצינים. מייקי, הפך ממפקד צעיר עם עיניים בורקות לסמל ציני שמחזיק קצר את הטירוניות שלו (ואת המפקדות שאיתו בצוות).
למעשה, העונה השלישית טורפת את הקלפים על כל מה שידענו על הדמויות, וטוב שכך. העונה השנייה, לטעמי, לא אפשרה לדמויות את המרחב לתקשר זו עם זו באופן טבעי וזורם. כל אחת מהן הלכה עם הראש בקיר לעבר מטרה, ומכיוון שלא היו לה אינטרקציות כנות עם אף דמות אחרת, היה קשה להבין בדיוק מה מניע אותה.
הריסטרט הזה מאפשר לסדרה שוב לזרוח ולהביא לקדמת הבמה את מה שהיא עושה הכי טוב: להציג את תיאטרון האבסורד שנוצר כשנערות ונשים צעירות נאלצות לתפעל ביחד מיקרו-קוסמוס צבאי. החברות הבלתי סבירה בין צימר למייקי, שנרקמה בין שתי העונות, מקסימה, ונועה סוף סוף מוצאת עם מי לדבר.
הדמות שהעכירה לי על הצפייה בעונה השנייה הייתה נועה, שהתמודדה בעונה הזו בעיקר עם הגילויים החדשים על הנטייה המינית שלה. בתור מי שפחות או יותר בגילה של נועה התמודדה עם אותם גילויים (איכשהו, ההתאהבות שלי במפקדת שלי בטירונות הייתה רחוקה מלהיות האסימון האחרון, לכו תבינו), התקשיתי במיוחד עם קו העלילה שלה.
כמי שיודעת כמה מורכבת החוויה הזו, לא הצלחתי להבין את שורש המשבר העמוק שהיא חווה. במחשבה ראשונה, הרגשתי שאולי הכותבים לקחו כמובן מאליו שיציאה מהארון פירושה משבר קיומי. ובעוד שגם ב-2024, גם עבור צעירה מרקע ליברלי, יציאה מהארון אינה הליך פשוט בהכרח - היא גם לא בהכרח הליך מריר ומייסר. יציאה מהארון וגילוי עצמי הם הליכים מפחידים ומערערים, כן, אך גם יש מהם לא מעט התרגשות וחדווה.
במחשבה שנייה, הבנתי שנועה התפספסה בגלל שלא היו לה אינטרקציות משמעותיות ולכן לא קיבלנו הצצה כנה אל תוך הראש שלה. כבר בפרקה הראשון, העונה השלישית מתקנת את העוול הזה, כשהיא מציגה את אביב - קצינת שלישות חדשה שמתמגנטת לנועה מהרגע הראשון.
לפריש ולברגר יש את האומץ שלהרבה יוצרים מבוססים מהם אין, וזה האומץ להיפרד מדמות אהובה שהעלילה שלה הגיעה לסיום טבעי. בעונה הקודמת נפרדנו מערבה ומספיר, שהיו שתיים מהחיילות המצטיינות של העונה הראשונה, ובתמורה נפתח מקום לדמויות חדשות - מייקי וטולי.
זה לא פשוט לגרום לצופה להתאהב בדמות בשלב כל כך מאוחר בסדרה, אבל ההתאהבות שלי בדמותה של אביב הייתה מיידית. לא רק בגלל שהיא בדיוק מה שנועה צריכה, אלא כי לפני הכל, היא כתובה נהדר. בפני עצמה. כמו נועה, גם היא לא מצטיינת בתקשורת, קריאת סיטואציות חברתיות או טאקט. כמו נועה, גם היא עוף מוזר. רק שלהבדיל מנועה, היא מנסה פעם אחר פעם ליצור קשר אנושי משמעותי.
התקשורת ביניהן שובה, כשאביב מנסה בדרכה הייחודית והגמלונית, לגרום לנועה להיפתח. היא מייעצת לנועה לא לשמור דברים בבטן, ומעודדת אותה להיות יותר אסטרטיבית. אולי דווקא בגלל שניכר שגם עבור אביב, אסרטיביות היא לא תכונה טבעית, נועה עוד באותו פרק מיישמת את העצה בשיחה שלה עם מייקי.
בקיצור, למרות החשש שהצפייה תרגיש כמו צעידה לתוך שדה מוקשים של טריגרים, העונה האחרונה של "המפקדת" היא קלילה ואבסורדית, נוגעת ללב ושנונה. ויותר מכל, יש בה קצת נוסטלגיה מוזרה, לחיים שלפני היום ההוא. לפני עידן ה"ביחד ננצח", שבו אפשר היה לצחוק על חיילים צעירים שאין להם מושג מה הם עושים, ועל כמה שהשירות הצבאי הוא לפעמים שכונה אחת גדולה.
"המפקדת", עונה אחרונה תשודר בימי ראשון ושלישי ב-21:30 בכאן 11