אירוע נובה היה אירוע סופר-חריג וקשה בעולם הטראומה, אירוע שהגיע בתקופה של התחלת מלחמה, כשכולם כל הזמן עסקו בשאלה אם כל המדינה בפוסט-טראומה. היה לי חשוב להראות שאירוע טראומטי הוא משהו שאפשר לצאת ממנו, מרבית האנשים יצאו בסופו של דבר מהטראומה ללא מחלה, ללא הפרעה פוסט-טראומטית, למרות הקושי הרב", אומר פרופ' איל פרוכטר, יו"ר המועצה הלאומית לפוסט-טראומה, שמשתתף בסדרה החדשה "נובה - מסע להחלמה". "חשוב לי להעביר זאת כמסר", הוא מדגיש, "כי כולם כל הזמן חושבים איך מדינת ישראל תהיה אחרי, חושבים שכולם יהיו חולים, אבל זה לא כך. מטרת הסדרה היא גם להראות איך מעבדים אירוע טראומטי ואיך אפשר להתקדם ולצאת ממנו במינימום נזק".
דרוקר שוב ניצח: הפעם הוא הדהים את איילה חסון ושרון גל
דובר של הצבא? ניר דבורי היה חמוץ מתמיד, היום בבוקר הבנו כמה הוא צדק
לקראת יום שנה לאירועי 7 באוקטובר, ערוץ "דוק" - ערוץ הבריאות מבית אסותא, מציג סדרת דוקומנטרית בת שישה פרקים, שליוותה ותיעדה במשך עשרה חודשים את המסע המאתגר של שישה משורדי פסטיבל הנובה. במהלך הסדרה, המתמקדת בהתמודדות הנפשית של הניצולים ובמאבקם היומיומי לחזור לשגרת החיים, מתועד תהליך הליווי הצמוד שנעשה על ידי פרופ' פרוכטר, המכהן גם כמנהל רפואי בעמותת "עיקר", שמטרתה לבנות את התמונה האסטרטגית של הפוסט-טראומה בישראל.
עורכת הסדרה, יובל הראל, ויוצריה החלו לתעד ולעקוב בסמוך לאירועי ה-7 באוקטובר אחרי שישה מהניצולים - תומר, ספיר, עוז, נבו, אלינה ומאיה, שכל אחד מהם נאלץ להתמודד עם טראומה בסדר גודל בלתי נתפס. הסדרה תשודר בערוץ דוק (המשודר ב-free TV, סלקום TV, פרטנר TV ו-yes) החל מ-29 בספטמבר.
"פגשתי את החבר'ה בערך פעם בחודש וחצי", מספר פרוכטר, "ערכתי עמם שיחות גם במהלך התוכנית וגם מחוצה לה, שבהן עיבדנו את התהליכים שהם עברו וכמובן תוך כדי השיחות יכולתי לייעץ להם מה לעשות הלאה, איך להתקדם. לא באתי ממקום של איש טיפול, אלא כליווי נוסף".
הקושי המשותף לכולם, מציין פרוכטר, היה ההתמודדות עם הטראומה הנוראית. "הם כולם ראו מראות מאוד קשים, כמו רצח, אונס. הם כולם חוו סיכון ממשי לחייהם וכולם היו צריכים להתמודד עם מוות של חברים, ואחד מהם גם עם חטיפת חבר שעדיין לא חזר", הוא אומר ומסביר שההבדל בין החבר'ה "הוא בכך שלכל אחד מהם יש את זוויות ההתמודדות שלו שקשורות בהתמודדויות קודמות בחיים, בקשיים שחוו לפני כן וגם באופי ובאישיות של כל אחד מהם - מה שבעצם משפיע על היכולת להתמודד עם הטראומה".
עם מה היה להם הכי קשה להתמודד?
"הקושי מתחיל מכך שרבים מהם לא ראו טעם בחיים. הכל הרגיש טפל, רחוק, לא מעניין. כמו כן, המחשבות מהאירוע חוזרות כל הזמן אבל הם מנסים כל הזמן להילחם בהן, לדאוג שלא יעלו. המאמץ שהם משקיעים בכך מאוד גדול, אבל בפועל הם לא מצליחים כמובן. המטרה שלהם היא להימנע מכל דבר שיזכיר להם זאת. מאיה, למשל, שנמצאת בגוואטמלה, מצליחה שם להתרחק יותר. כשהיא בארץ זה יותר קשה לה. כמו כן, מה שנשבר בצורה מאוד ברורה בתוך אירוע טראומטי הוא האמונה הבסיסית שקיימת אצל כולנו עד שעוברים אירוע כזה - שאנחנו יכולים להתמודד עם רוב הדברים שקורים בחיים. ואז פתאום מגיע אירוע כזה ופתאום אתה מבין שאולי אתה לא יכול, ואז העולם הופך להיות נורא מפחיד".
ההתמודדות הגדולה של אנשים אחרי אירוע טראומטי, מדגיש פרוכטר, "היא איך בעצם לחזור ולתפקד בתוך עולם כל כך מפחיד. המאמץ הגדול שלהם הוא להוריד את הדריכות, לחזור לתפקוד היומיומי, לחיים, לחזור ליהנות מהדברים הקטנים - ובמקרה שלהם גם לחזור לרקוד - כדי שבסופו של דבר יחזרו למציאות נורמלית".
כחלק מהעבודה הטיפולית בסדרה, מוסיף פרוכטר, "אנחנו מראים כמה חשוב לספר את הסיפור בלי להירתע, כי הזיכרון לא מסוכן, וזה אחד המסרים שאנחנו מדגישים. כמו כן, אנחנו מסייעים להם באיך לעבוד עם פוטנציאל תחושות האשמה והבושה שקיימות אצל ניצולים רבים, על כך שהם ניצלו ואחרים לא. להראות להם שאין הצדקה לתחושות האלה".
"לא קורבן"
מאיה אלפר, 26, אחת ממשתתפות הסדרה, עוסקת בלימוד טכניקות נשימה וגרה שלוש שנים בגוואטמלה. באוקטובר 2023 היא ביקרה בארץ ועבדה במסיבת הנובה כאחראית על ה"הלפרים", החבר'ה שמגיעים לעזור לנקות, לחלק שקיות זבל. כשהחלה המתקפה, היא ניסתה בהתחלה להימלט ברכב. ליד בארי, כשמחבלים רבים סביבה, היא ירדה מהרכב עם שלושה אנשים נוספים שהיו בו. היא ובחור נוסף הסתתרו במשך שש שעות בתוך שיח. "באותן שעות, כשהרגשתי שהסוללה של הטלפון נגמרת, צילמתי סרטון, בעיקר בשביל עצמי ובשביל המשפחה. אמרתי לעצמי שאני אצא מפה, שהכל בסדר. וגם אם לא אצליח לצאת מזה, אז לפחות שאמא שלי תראה שחשבתי שיהיה טוב, שחייכתי", היא מספרת.
במה השתנית מאז ה-7 באוקטובר?
"הכל השתנה. נולדתי מחדש. הייתי צריכה להכיר את עצמי מחדש לגמרי. זו מאיה שונה לגמרי בהמון מובנים ממאיה שלפני 7 באוקטובר, ואני עדיין ממשיכה להכיר אותה. למשל, הדברים שתמיד היו מרגיעים אותי היו לעשות יוגה, מדיטציה ולנשום. זה גם מה שעשיתי כשהייתי בתוך השיח, נשמתי, עשיתי המון מדיטציה. היום, פעמים רבות כשאני עושה תרגילי נשימה, עולות לי תמונות משם. יש גם כל מיני דברים נוספים, שאת אפילו לא מצפה להם. למשל, בבילוי של 'על האש' עם משפחה וחברים, הריח של בשר גורם לי להיזכר בריח של אדם נשרף".
בנוסף לכך, היא מציינת, "יכול להיות יום טוב ומצד שני שלושה ימים נוראים שאהיה בהם במיטה. לפעמים גם מגיעים בלילה סיוטים. אני לא חושבת שאי פעם אחזור לעצמי, למי שהייתי לפני, אבל לאט-לאט אני מוצאת שגרה חדשה שונה שמתאימה לי. אני מעבירה שיעורי נשימה, בונה ריטריטים, מעבירה סדנאות. אני נמצאת בגוואטמלה, בגן עדן, במקום הכי יפה בעולם, אבל הלב שלי בארץ".
אלפר העדיפה לא להיעזר במטפלים המטפלים בשיטות קונבנציונליות. "טיפלתי בעצמי בעזרת שיטות נשימה שונות וטיפולים אלטרנטיביים", היא אומרת. "הדרך העיקרית שבה טיפלתי בעצמי היא שנתתי לעצמי את הזמן ואת החמלה שזה בסדר להרגיש את מה שאני מרגישה בעקבות מה שחוויתי. כמו כן, בחרתי לא להיות קורבן, אלא לעשות דברים שעושים לי טוב, לטייל בטבע, באגם, לשיר, לרקוד, לנשום. היום אני גם מבינה שהחלטתי להשתתף בתוכנית כדי להראות שיש עוד דרכים אחרות לריפוי ולא רק דרכים של פסיכיאטרים. הפסיכיאטרים אמרו לי שאצטרך להיות עם כדורים כל הזמן, ואם הייתי מקשיבה להם, לא הייתה לי הרבה תקווה היום".
את מרגישה שהצלחת להשתקם?
"לא חושבת שאני יכולה להגיד את המילה הזו, אבל חושבת שאני בסדר עם זה שאני לא בסדר היום".
"וואו, זה שמיים וארץ", כך מתאר נבו שאוליאן, 28, מרשפון, אף הוא ממשתתפי התוכנית החדשה, את ההבדל בין נבו שלפני ה-7 באוקטובר לנבו שאחרי כן. שאוליאן, נגן פאנטם ומטפל באינטגרציה, שותף בחברת סטארט-אפ בהקמה לתוספי תזונה שנקראת idaNess, על שם חברו הטוב שחטוף בעזה, עידן שתיוי ("זה לבוא ולהדהד את זה"), כתב את המוזיקה שמלווה את הסדרה. הוא הגיע לנובה כדי לנגן עם הזריחה, אך כבר בתו הראשון החלו הטילים. "כשאתה עובר חווויה כזו, כל דקה היא התחלה חדשה", הוא אומר. "כיום אני מרגיש בן אדם חדש אחרי שהסרתי מעצמי שכבות מאוד עמוקות. אני מרגיש חופש פנימי חדש, יכול להרגיש את הטוב שהעולם הזה מביא במציאות של מלחמה מתמשכת, לצד תחושת כאב מאוד חזקה שאני נותן לה את המקום הראוי. הטראומה הזאת הביאה אותי לבחון את עצמי מחדש. כל מה שהכרתי, שחשבתי שנכון - בחנתי מחדש. היום ההתבוננות שלי על החיים קיבלה זווית חדשה לגבי איך אני חי את היומיום שלי, איך אני רוצה לחיות בעולם הזה".
מה בעצם הבנת?
"ההבנה הזו שהחיים יכולים להיגמר ברגע גרמה לרצון העז כל הזמן לחיות - לא מחר, לא אתמול, אלא ממש עכשיו. אני מרגיש שאני נוכח באמת בכל מיני סיטואציות, מרגיש שאני הרבה יותר פה וזה לא מובן מאליו".
במהלך שבע שעות בריחה מהמחבלים תחת אש, שאוליאן היה עד לזוועות שהתרחשו. "עברתי תהליך מאוד עמוק של שחרור מהזיכרונות האלה, ממכלול החוויות. הם תמיד יהיו חלק ממני אבל עשיתי איתם שלום", הוא אומר ומסביר למה החליט להשתתף בתוכנית: "התוכנית הזו באה לבטא מה שאנחנו באמת חווים וגם שכל אחד יכול לקבל איזושהי תקווה. כלומר שאפשר להתרפא מהכל. הפנים שלי בתחילת הסדרה ובסופה מראים זאת. בחודשיים הראשונים מאז ה-7 באוקטובר לא יצאתי מהבית, עברתי דברים קשים מאוד, ההשפעות של כך היו בכל הרמות, בקושי יכולתי להזיז את הגוף שלי. זה היה תהליך מאוד קשה, אבל יש משהו בתוכי שיודע שאפשר להתרפא מהכל ויש בתוכי משהו שלא מוכן להיות קורבן למערכה הזאת. אני חושב שאני יודע לחזור לשגרה, אבל יחד עם זאת מרגיש שזה תהליך מתפתח, תהליך ענק, וזה כל פעם להיכנס לעוד שכבה של הדבר הזה. אני כיום חלק פעיל בחברה, אבל מתהלך עם כאב מאוד עמוק. הדבר שעד היום הכי קשה לי להתמודד איתו הוא העובדה שעידן שתיוי, החבר הכי טוב שלי, עדיין חטוף".
"רובם יצליחו להשתקם"
אחרי שבילה עם המשתתפים בסדרה כעשרה חודשים, פרוכטר אופטימי. "חלק מהמשתתפים מאוד שימחו אותי בעמידות שלהם, ביכולת שלהם להתאושש ולהתחזק למרות האירוע", הוא אומר. "הם בדרך להשתקם, חלקם יותר, חלקם פחות, אבל הם בדרך. למשל ברגע שנבו בוחר לבנות את עצמו כמטפל, ברור שהוא בחר כיוון של לחזור לעצמו. או ברגע שמאיה הצליחה לבקר שוב בארץ לאחר האירוע, למרות שהיה לה מאוד קשה, ולשבת לדבר עם המשפחה ואיתי וגם להגיע איתנו לרעים - אז אנחנו יודעים שהיא בדרך להחלמה. רובם יצליחו להשתקם".
בימים אלה מסיימים רבים מניצולי הנובה את 36 הטיפולים הנפשיים שקיבלו ללא תלות בהכרה בנכות, במסגרת "נוהל חרדה" המשותף למשרד הבריאות ולביטוח הלאומי. "כעת מי שמסיים את 36 הטיפולים ומרגיש שזקוק לטיפולים נוספים, אמור כביכול להמשיך דרך המבטח הרפואי שלו, דהיינו קופות החולים", אומר פרוכטר ומסביר את הבעיה הכפולה לדבריו בכך: "עד שנוצר למישהו קשר טיפולי עם מטפל, לא טוב להחליף מטפל באמצע. לא כל מטפל שמטפל בהם כיום מטפל גם דרך קופות החולים", הוא אומר.
"הנקודה השנייה היא הבירוקרטיה. שורדי נובה עברו אירוע קשה שפוגע בסבלנות שלהם לתהליכים ארוכים, ואם הם צריכים עכשיו לעשות עוד חמישה צעדים בירוקרטיים כדי להתחיל טיפול חדש, חלק גדול מהם ינשרו בדרך. לכן המדינה צריכה לקבל החלטה שאוכלוסיית הנובה היא אוכלוסייה חריגה שעברה אירוע חריג, להחריג אותם מכל הנהלים ולתת להם טיפול שממשיך ולא נקטע. מובן שצריך להגביל טיפולים, אבל צריך להגביל לפי צורך, ולא שרירותית להגיד 36 טיפולים וגמרנו. אני מצפה ממטפל אחרי 36 מפגשים עם מטופל שיגיד מה יש עוד לעשות איתו, מה התוכנית, ואז לפי זה שהמדינה תחליט אם היא מאפשרת לו המשך טיפול או לא".
"המדינה צריכה לקחת אחריות ולהאריך את הטיפולים האלה", מוסיף שאוליאן. "אם אנחנו רוצים להמשיך את הטיפולים, צריך להוציא אחוזי נכות. אנחנו לא רוצים להיות נכים. האחריות המינימלית של המדינה היא לממן מספר טיפולים כזה שבן האדם יחזור להיות חלק פעיל בחברה. יש בינינו אנשים שעדיין לא יצאו מהבית".