מאז ימי הזוהר של "המשרד" ו"בית הקלפים“ המקוריים, נדמה שסדרות הטלוויזיה הבריטיות איבדו מעט מהברק שלהן. אבל "התן" (The Day of the Jackal), העיבוד החדש לרב-המכר המיתולוגי של פרדריק פורסיית' מ-1971, מוכיח שבריטניה עדיין יודעת לייצר מותחנים מלוטשים ומתוחכמים.
הספר המקורי, שעובד לסרט מצליח ב-1973 בכיכובו של אדוארד פוקס, עסק במתנקש מסתורי שנשכר להתנקש בנשיא צרפת שארל דה-גול. בגרסה המודרנית, הסיפור עובר טרנספורמציה לעידן הדיגיטלי. במקום דה-גול, המטרה היא איל טכנולוגיה שמפתח אפליקציה שתחשוף את כל העסקאות הפיננסיות בעולם - איום ממשי על האליטות הכלכליות.
אדי רדמיין ("התאוריה של הכול") מגלם את המתנקש המכונה "התן" בהופעת משחק שלא נופלת מרמת הדיוק והמסירות שהביא בתפקידיו הקודמים. כבר בסצנת הפתיחה היפיפייה, שבה התן מתחפש לאב בית גרמני קשיש, רדמיין מדגים את יכולתו יוצאת הדופן להיעלם לחלוטין בתוך דמויותיו. הוא עובר טרנספורמציה פיזית ומנטלית מוחלטת - מהמבטא הגרמני המושלם ועד לשפת הגוף של אדם מבוגר.
כשהוא לא מוסווה, רדמיין מצליח לשלב בין קור רוח מקפיא לבין רגעים נדירים של אנושיות, במיוחד בסצנות עם משפחתו - תוספת חדשה ומעניינת לרימייק. הוא יוצר דמות מלאת רבדים של רוצח מקצועי שלא מאבד את האנושיות שלו לחלוטין, אך גם לא נופל למלכודת של סנטימנטליות יתר.
מולו ניצבת לשאנה לינץ' בתפקיד ביאנקה, סוכנת MI6 מבריקה שהופכת את המרדף אחר התן למשימת חייה. לינץ', שכיכבה בג‘יימס בונד האחרון של דניאל קרייג "אין זמן למות", מביאה לדמות תערובת מרתקת של נחישות ופגיעות. יש כאן רפרור חכם לקולוניאליזם של בריטניה על אירלנד דרך ביאנקה ואליסון האירית - "הנכס" שביאנקה מפעילה/סוחטת על מנת לעזור לה להשיג את מטרתה.
כמו התן, גם ביאנקה מקריבה את חיי המשפחה שלה על מזבח הקריירה, וככל שהעלילה מתקדמת, הדמיון בין הרודף לנרדף הולך ומתחדד. לא משהו שלא ראינו כבר רבבות פעמים בז‘אנר, אך ההגשה עדיין יפה וראויה לשבח.
הצילום המפעים יוצר עולם ויזואלי עשיר עם צילומי לוקיישנים מרהיבים ברחבי אירופה. יש שימוש בפלטת צבעים קרה ונכונה שמשרתת את האווירה המתוחה של הסדרה - כחולים עמוקים בסצנות הלילה, אפורים מעודנים בסצנות העירוניות, וזהובים חמים בסצנות המשפחתיות הנדירות.
מחלקות האיפור והתלבושות מציבות רף חדש לגמרי בתעשייה. התחפושות השונות של התן משכנעות לחלוטין, עם תשומת לב יוצאת דופן לפרטים הקטנים ביותר. כל פאה, כל שינוי במרקם העור, וכל פריט לבוש נבחרו בקפידה כדי ליצור היטמעות כמעט על-טבעית של רדמיין. הרגעים היפים ביותר ב"התן" הן הסצנות המהפנטות בהן רדמיין מרכיב את הפרוסטטיקה על פניו. חבל רק שהן לא מקבלות מספיק זמן מסך, הייתי מוכן לצפות בסדרה שלמה שמורכבת רק מהן.
נקודת החוזק הגדולה של הסדרה היא הדקדקנות שבה היא מתארת את שיטות העבודה של התן. בדומה לספר המקורי, שהפך למעין מדריך לא רשמי למתנקשים בגלל הפירוט הטכני המדויק שלו, גם כאן יש תשומת לב מיוחדת לפרטים: מהכנת התחפושות ועד לחישובי הירי המדויקים ממרחקי שיא.
העלילה מתפרסת על פני עשרה פרקים, ולמרות שלעתים הקצב מאט מעט, התסריט שומר על מתח גבוה ועל עניין לאורך כל הדרך. הכוריאוגרפיה של סצנות האקשן היא מהמרשימות שנראו על מסך הטלוויזיה לאחרונה.
עם זאת, יש גם חולשות: קו העלילה המשפחתי, למרות שהוא מוסיף עומק לדמויות, מרגיש מאולץ לפעמים. חלק מקווי העלילה המשניים, במיוחד אלה הקשורים לארגוני הטרור האיריים, לא מקבלים מספיק זמן מסך כדי להתפתח כראוי. בנוסף, הסדרה לוקה בסגנון "ג'וקבוקס". מוזיקת רקע שמורכבת מרדיוהד ואלט ג'יי (בין היתר) נשמעת בחלקים מסוימים אבל רק מוציאה את הצופים מהאווירה במקום להכניס.
למרות זאת, בדומה לסדרה “ריפלי“ שיצאה מוקדם יותר השנה בנטפליקס, “התן" היא דוגמה מצוינת לאיך עושים רימייק חכם ורלוונטי. היא שומרת על הליבה המרתקת של המקור תוך שהיא מעדכנת אותו לזמננו באופן משכנע. הביצוע של רדמיין שונה שנות אור מזה של קודמו בתפקיד, ברוס וויליס, אך מוכיח שגם "בייבי פייס" יכול להיכנס לנעלי התן. קל להתפתות לגלילה באייפון בצפייה ביתית, אבל "התן" היא מהסדרות שדורשות ומצדיקות את מלוא תשומת הלב שלכם.