לרגל השקת הסדרה "גירושים מאוחרים": הבמאי חוזר לטעות הגדולה ביותר שלו

רם לוי הוא יוצר ותיק ובמאי בכיר (גמלאי) בטלוויזיה הישראלית. לוי נולד ב־1940 בתל אביב וגדל בה. למד כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית, ובעל דיפלומה בקולנוע בלונדון. כמו כן לוי הוא פרופסור מן המניין נלווה (אמריטוס) בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, היה עמית ניימן באוניברסיטת הרווארד. לוי לימד בעבר וממשיך ללמד באוניברסיטאות ובבתי ספר לקולנוע בארץ ובעולם.

לוי יצר כ־60 סרטים באורכים שונים עבור הטלוויזיה הישראלית ועבור ערוצי טלוויזיה במדינות שונות בעולם. בין יצירותיו "לחם", "חירבת חיזעה", "מר מאני", "הכלה וצייד הפרפרים", "כתר בראש", "הסרט שלא היה", "אני אחמד", "סכנין חיי", "רצח מצלמים", "לשחק שדים לשחק מלאכים", "מי ורדים מפורט סעיד", "אינדיאני בשמש", "גירושים מאוחרים" - סדרה חדשה המשודרת בימים אלה בערוץ הראשון - ועוד רבות. זכה בפרסים רבים, ובהם פרס ישראל (תקשורת), פרס מפעל חיים האקדמיה לקולנוע, פרס מפעל חיים פורום היוצרים הדוקומנטריים, פרס על תרומה מיוחדת לקולנוע הישראלי פסטיבל חיפה ועוד.

האם היום, לאור גילך וניסיונך, יש יצירות שהיית שב אליהן ומשנה אותן – מוסיף, מוריד, גונז?
"הרגע הארור הזה. ההוא שמתעורר במעמקי הבטן מיד לאחר שנגמרה משמרת המיקס האחרונה. כשעיצוב פס הקול של הסרט מסתיים. הרגע שאחריו אי אפשר לשנות דבר. דווקא אז אני יודע איפה טעיתי. אני עומד מול הסורגים, מנסה לשווא לנער את שער הברזל של הזמן. אבל העניין אבוד. טעות שעשיתי תישאר לנצח. לדוגמה: בסצנת לילה אחת, בדרמה הראשונה שביימתי לטלוויזיה הישראלית – 'מי ורדים מפורט סעיד' (1972) – צריכה הייתה להישמע ירייה בודדת מרחוק. לא קרוב מדי – כי הירייה איננה חלק מן העלילה, ולא רחוק מדי - כדי שתישמע. הדרמה מתרחשת בירושלים של שנות ה־30. הירייה הייתה אמורה לעורר אי שקט, חוסר ביטחון. אבל קול הירייה נבלע. התערבב עם קולות הלילה. כשחבר שאל אותי לקראת השידור איך הלך, ייללתי – 'הירייה, הירייה! לא שומעים את הירייה!'.

"עד היום הוא מלגלג עלי, החבר הזה, בכל פעם שאני מסיים סרט 'נו, איך נשמעה הירייה הפעם?' הוא שואל. במבט ממרחק השנים, אני יודע שהיעדר הירייה היה שולי. לא העלה ולא הוריד. אבל אז – השמיים חישבו ליפול".

"למדתי לקח"

לוי מקפיד לשמור על מקצועיות רבה בכל מה שהוא עושה. "היו גם טעויות אחרות באותו סרט", הוא ממשיך. "לאחר שהוא שודר, מישהו כתב במכתב למערכת: 'בשנות ה־30 לא היו מטריות מניילון, וג'יפים הגיעו לארץ רק בשנות ה־40'".

ואיך הרגשת?
"אם להשתמש בביטוי מאז – לבי חישב להישבר. טעויות קטנות, לא חשובות. אבל אולי עדיף להסתתר מאחורי הסינר הצבעוני או החייכני שלהן, מאשר לחשוף לעין השמש את המשגים הגדולים".

איזה משגה גדול לדוגמה?
"המשגה החמור ביותר שעשיתי, המהדהד מכולם, היה אולי מבחינתי סיום הסרט 'חירבת חיזעה'. הסרט התבסס על סיפורו של ס' יזהר, מגדולי סופרי ישראל. הוא מתרחש בשלהי מלחמת השחרור. מחלקה של חיילים ישראלים כובשת כפר ערבי נידח ומגרשת את הזקנים, הנשים והילדים שנותרו בו אל מעבר לגבול. גיבור הסיפור הוא חייל שרגשי האשמה שלו על מעשה ההגליה האכזרי שהוא שותף לו הולכים ומתגברים. הוא מסרב להצטרף 'לזו עדת המשקרים הגדולה, הכללית'. בשיא התרגשותו יזהר כותב בשמו: 'כל קרבי צעקו, קולוניזטורים, צעקו קרבי. שקר צעקו קרבי, חירבת חיזעה אינה שלנו. מה לא סיפרו לנו על פליטים. הכל הכל למען פליטים, שלומם והצלתם... כמובן פליטים שלנו. אלה שאנו מגרשים זה עניין אחר לגמרי... כלום אלה שיגורו בכפר הזה לא יצעקו הקירות באוזניהם? המראות, זעקות שנזעקו ושלא נזעקו, התמימות המבוהלת של צאן המום, כניעתם של חלשים, וגבורתם'. והמפקד מסביר: 'לחירבת מה־שמה־הזאת יבואו עולים וייקחו את האדמה הזאת ויהיה כאן יופי'. ואז נופל לו הגרוש, לגיבור המיוסר – 'כמובן, איך לא חשבתי. חירבת חיזעה שלנו! נפתח צרכנייה, נקים בית חינוך, אולי גם בית כנסת. יהיו פה מפלגות. יתווכחו על המון דברים.

יחרשו שדות ויזרעו ויקצרו... מי יעלה על לב, שהייתה פעם איזו חירבת חיזעה, אשר גירשנו וגם ירשנו. באנו, ירינו, שרפנו, פרצנו! תחי חיזעה העברית!".

מילים נרגשות, עזות, נועזות. אבל הכל מופנם. מה עושה במאי קולנוע עם קרביים צועקים?
"בסיפור של יזהר ההכאה על חטא מתרחשת במרחב שבין אוזן שמאל לאוזן ימין של הגיבור, או ליתר דיוק בקרביים, בין הקורקבן לגב. האם יש מקבילה קולנועית למשפט: 'שקר צעקו קרבי!' אפשר כמובן להשתמש ב־VOICE OVER. אבל זהו מפלט אחרון, חיצוני, לא משכנע ולא דרמטי. דניאלה כרמי, תסריטאית הסרט ואני, חשבנו שמצאנו פתרון לבעיה. תחליף דחוק, אבל מבטא גם הוא את הזעם המוסרי העז, הכמעט מטורף, שילד את הטקסט של יזהר: מיכה – שגילם השחקן דליק ווליניץ – הגיבור המיוסר, ישליך מעליו את הרובה והחגור, יטיח אותם באדמה ויצעק בקול גדול את מה שנח על לבו. צילמנו את הסצנה פעמיים. יום אחר יום. צפיתי ונבהלתי. לא האמנתי לשום מילה. החלטנו לצלם שוב, בדרך אחרת, ולקבוע אחר כך, רק בעת העריכה, באיזו גרסה נשתמש. צילמנו את מיכה ואת גבי – שגילם גידי גוב – כשהם יושבים על כבש המדרגה של משאית, גבי מנקה את נשקו, ומיכה מטיח בו את הדברים הסוערים של גיבורו של יזהר, אבל הפעם בשקט. בציניות. במרירות".

ואיך החלטתם באיזו גרסה לבחור?
"התלבטנו ארוכות בחדר העריכה בין שתי הגרסאות – בין הסוערת אך המעט לא אמינה לבין זו האירונית, המופנמת – לבסוף בחרנו בשנייה. זו הייתה כנראההשגיאה החמורה ביותר שעשיתי בחיי המקצועיים. וזאת לא רק בשל האמירה המוסרית שלא נשמעה בקול חזק דיו, אלא משום שמסיבות דרמטיות היה הכרח לפרוק את המועקה שהלכה והצטברה במהלך הסרט אצל הגיבור ואצל הצופה. זו הייתה החלטה אינטלקטואלית, מתוחכמת משהו, לא יצרית. הטקסט והסאבטקסט רחוקים זה מזה יתר על המידה. היו אחדים, בעיקר זרים, שלא הבינו את העמדה הצינית שהובעה כאן וחשבו שהגיבור עשה קואופטציה. כלומר, הצטרף בעצמו 'לעדת המשקרים הגדולה, הכללית'".

ומה למדת מזה?
"למדתי לקח, או לפחות כך נראה לי. במרכזו של הסרט 'לחם', שעשיתי כשש שנים אחר כך, ניצב פועל המאפייה שלמה אלמליח שגילם השחקן רמי דנון. המאפייה נסגרת, והפועלים מפוטרים. שלמה חוזר לביתו ונועל את הדלת עליו ועל בני משפחתו – 'אף אחד לא יוצא, אף אחד לא נכנס'. בסוף הסרט, מהפך! בתו מודיעה לו שהמאפייה נפתחת מחדש. התסריטאים גלעד עברון ומאיר דורון ואני, הבמאי, עמדנו בפני בעיה. אפשרות אחת הייתה להקים את שלמה על רגליו, ולהחזיר אותו לעבודה הדיכאונית במאפייה. לתת לו לשוב להתרוצץ לילה־לילה בין המקרר הקפוא לתנור הלוהט תמורת משכורת עלובה. מה שעשה כל חייו. לתפקד כבובה על חוטים, ללא שליטה בגורלו; אפשרות אחרת הייתה להמית אותו. לשתי האופציות היו יתרונות וחסרונות. לאחר התלבטויות רבות בחרנו להרוג את שלמה. לא יפה אולי, אבל אנו, אנשי הסרטים, ידועים ברצחנות שלנו. אני מאמין שהבחירה הזאת הייתה קשורה גם ללקח שלמדתי מפרשת 'חירבת חיזעה'. מועקה שמצטברת אצל הצופה במהלך סרט צריכה להגיע בסוף למיצוי דרמטי חד".

"החיים יפים"

הסרט "לחם" היה הצלחה גדולה בארץ. כמו כן הוא גם זכה בפרס איטליה והוקרן בעשרות ערוצי טלוויזיה בעולם. "אך האם לסיום שבחרנו היה חלק בכך? אין לדעת", אומר לוי.

אם נמשיך עם קו המחשבה המקורי הזה – האם יש משהו בתת־המודע שלך שממנו עשית את הטעויות האלו? מה הן באו לסמל, על מה הן באו להגן?
"הלא מודע הוא עלום. ניסיון לנחש מה הוא מסתיר או לשאוב מתוכו הבנות בעלות תוקף על האמת נראות לי יומרניות. אני מניח שהלא מודע שלנו איננו משהו מוצק וחד־משמעי. אני מניח שהוא רוטט, תזזיתי ומלא סתירות – ממש כמו המודע. ניחושים הם חלק מן המודע".

האם סלחת לעצמך על טעויות אלו?
"כן ולא. מצד אחד – כן, החיים יפים, וכל סרט מזמן סיכוי לשגיאות נוספות. הללויה! מצד שני – לא. במקרים אחדים – כמו בסיום הסרט 'חירבת חיזעה' – אם אתפוס את במאי הסרט רם לוי האידיוט, הוא יחטוף ממני".

אבל בטח בסרטים וביצירות הבאות עשית הכל כדי לא לחזור על השגיאה הזאת, אולי יותר מדי אפילו?
"השאלה במקום. שגיאות נוטות לחזור על עצמן. המאמץ להימנע מהן עלול להוליד מפלצות. אני מקווה שזה לא קרה לי. כאמור, את השגיאה העיקרית שלי עשיתי".