אם בפרק הקודם של אמזונס התאכזבתי, כי במקום 18 נועזים שצולחים משימות הרואיות נאלצתי לצפות בחיקוי כושל של "הישרדות" ואנשים שבעצם לא מבינים מה הם עושים שם, פרק "ההקרבה" האחרון התעלה על עצמו והעניק לנו חוויה אף יותר דלילה וילדותית, בסגנון: אבא ש'לי יותר חזק מאבא שלך. תוסיפו לזה מנחה חדש ויבש כמו הנגב והרי לכם מתכון מוצלח לכשלון.
בעצם, ההתגרות של רונן ברייקולס: "אתה חושב שאתה הכי חכם והכי עשיר והכי מושלם", הייתה יותר מעניינת מהמשימות, כי נשארה בגדר תעלומה: מה בעצם עשה רייקולס שגרם לרונן להתפרץ עליו סתם כך ומשום מקום?
משימת איך עושה חתול, שבה צריך לזהות קולות של חיות הג'ונגל ולהתחפש בהתאם, הייתה מביכה בעליל. לפחות בגן הם לוקחים את זה צעד קדימה והחיות מתחילות לתקשר ביניהן ולספר כל אחת על הצרות שלה בחיים, כמו במשלים של הנמלה והצרצר או העורב והשועל. לפחות שם יש איזשהו מוסר השכל. מה היה לנו באמזונס? דוגמנית חרדית שברוב ייאושה, צווחת בהיסטריה על האחרים שהאינדיאני הקטן מחקה שריקה של טפיר, אבל אף אחד לא מאמין לה. והיא, שגם כך, לא סובלת מעודף בטחון עצמי, שוקעת עוד יותר במרה שחורה.
בכללי, נוצר הרושם שהולכת להיות עונה של אנשים שבאו גם לריב וגם לעשות איזשהו תיקון עם עצמם. בתיה שיף החרדית רוצה ללמוד איך לגבש דעה משלה ולא להיות מושפעת מאחרים, רונן רוצה לפתח עור של פיל אחרי שחווה אהבה נכזבת ובעיקר אחרי שייצג את מאיה בוסקילה, ידידיה מחפש שקט ושלווה לנפשו שפעם הייתה סוערת, והגר קרויטרו, עם פני הברבי גירל, רוצה לגדל לב אמיץ, ועוד מעט אתחיל לשיר את שיר "דרך האבנים הצהובות" מ"הקוסם מארץ עוץ". אבל למה דווקא באמזונס? שייסעו להודו ויצטרפו שם לכת או שיקראו את הספר של דייל קרנגי על מודעות עצמית.
כולם שאגו משמחה שהצליחו לקלוע עם החיצים בתמונות החיות (בני טומי בן ה-6 קולע למטרה בעיניים עצומות), כאילו צלחו בשחייה את תעלת למאנש ובחזרה, וידידיה המדריך הרוחני הניף זרועותיו בתנועת ניצחון כאילו כבש את רומי העתיקה, ואחרי שעשה בערך 100 ניסיונות עד שהצליח לקלוע.
אחרי זה הם סחבו 10 טון בשר כמו במסע אלונקה ורצו איתו בחזרה למחנה בשביל להגיע ראשונים. עוד משימה הזויה שבטח הדירה שנתם של הצמחוניים בארץ ואני מחכה בכיליון עיניים לדברי התוכחה של טל גלבוע.
משימת הדו קרב נראתה כמו המצאה של הרגע האחרון וכמו ברירת מחדל, עד כדי כך היא הייתה "מוצלחת" ו"מקורית". לפחות הם היו מבצעים איזושהי הליכת זיקית מסובכת, במקום להיות תלויים שם סתם על מקל כמו חתיכת בשר לפני המנגל. לרוע מזלה של קטי, היא לא ניצלה מהגריל והודחה בטקס של בכי מכול הסובבים, שגרם לי לזוז באי נוחות, כי אותם בכיינים גם הקריבו אותה. אז על מה אתם מייבבים לכל הרוחות?
לפחות לי לוי, לגמרי שלמה עם עצמה ולא מתחרטת על כלום. היא גם תקריב את מי שירצה להקריב אותה, חד וחלק ובלי התייפייפות. לא סתם בחר בה יאיר נתניהו, היא מזכירה לו את אמא שרהלה. אמנם היא רומנטית ללא תקנה וכשהיא מוצאת עלה בצורת לב על עץ ביער, היא מרגישה אהבה ליקום, אך באותה מידה היא פרגמטית כשהמצב מחייב ובלי סנטימנטליות יתרה. אחרי הכול, היא אחת שיודעת מה היא רוצה. שרק תחליט אם היא הולכת על עברית או אנגלית, כי זה די מחרפן לשמוע אותה עושה סלט משתי השפות. עדיף שתדבר בדנית.
משום מה, הרגיש לי אמש כאילו לחצתי על אפליקציה ואני רואה אנשים משתתפים בתחרויות לא מאתגרות במיוחד ושאלתי את עצמי למה צריך היה להרחיק עד דרום אמריקה אם אפשר היה לשחק באותם משחקים על שפת הירקון? אמנם נתנו לנו הצצה לכמה נופים מרהיבים באמזונס אבל עדיין לא חשתי את דופק המקום או את עוצמתו של הנהר הגדול בתבל.