מאז שיש פייסבוק וטוויטר, נהיה מעין טרנד חדש שכזה לרדת על תוכניות פריים טיים, מדורות שבט ומיינסטרים טלוויזיוני. אולי כי בתקופה שבה לכל אחד יש מקלדת ביד וחוש הומור מושחז, יותר או פחות, זה כבר לא אופנתי לצחוק מבדיחות של אחרים. אולי כי הפייסבוקיסטים סבורים שהם יכולים לעשות עבודה טובה יותר מכל קומיקאי וירטואוז או תסריטאי מחונן, או אולי גם כי לכתוב "עאלק סאטירה" בשורת הסטטוס עם המון סימני קריאה זה בהחלט סימן המעיד על כך שהכותב בקיא בז'אנר.
אני מתייחסת כמובן לאותם סטטוסים שמילאו את הרשתות החברתיות שעות ארוכות והתייחסו ל"ארץ נהדרת", שהעונה חדשה שלה, ה־14 במספר, עלתה אמש. האמת היא שאי אפשר היה להתעלם מגל התגובות שביכו את מותה של מה שהתיימרה להיות "תוכנית הסאטירה של ישראל" או אם תרצו, ה־SNL (סאטרדיי נייט לייב) של הציונים. הסוף של אותה מדורת שבט טלוויזיונית שלנו כבר 14 שנה, אותה תוכנית שעד 2011 לפחות גם זכתה בכל פרסי הטלוויזיה האפשריים.
אבל אתם מבינים, זה לא הם אלא אנחנו. קל לומר שאין פה סאטירה אמיתית, ש"ארץ נהדרת" היא בסך הכל תוכנית בידור משעשעת לכל המשפחה. אמנם תוכנית שיצרה ז'אנר וז'רגון מילולי חדש, עם דמויות שמככבות ברשימת התחפושות לפורים בכל שנה, אבל היא לא בועטת, קצת שורטת ואף פעם לא משאירה סימנים של נשיכה.
מותחים את גבולות הסובלנות המצומצמים
זו לא אשמת הצוות המוכשר שכולל מפיקים, כותבים, בימאים, ושחקנים וירטואוזים, שהם לא פחות מקמיקזות של הומור. זו רק אשמתנו. אמנם קשה לנו לקבל את העובדה שאנחנו לא אמריקה, אבל בואו נהיה כנים עם עצמנו ולפחות נודה פעם אחת שהעם הזה לא מסוגל להכיל סאטירה בנוסח האמריקאי ולא מסוגל לשחוט פרות קדושות. לעזאזל, הוא אפילו לא מסוגל לקבל דעה שונה משלו. ייאמר לזכותם של חברי "ארץ נהדרת" שהם דווקא עשו כמה ניסיונות של מגע בקצוות החדים של הסאטירה. אחד מהם כזכור התרחש לפני כמה עונות במערכון על השואה. בתגובה, נענתה התוכנית בתגובה "המזועזעת" - "איך אתם מסוגלים?", שנכתבה בפייסבוק על ידי גולשים, שחתמו על עצומה ודרשו לסגור את השאלטר על התוכנית. אחר כך הפייסבוקיסטים מתלוננים שנותנים להם בידור וחיקויים של "סיבה למסיבה".
אבל למרות זאת, התרשמתי שבהפקה מבינים שכדי לככב שוב בשיח ברנז'אי, ולא רק בז'רגון הבית־ספרי, עם נערות שמעריצות את דדי דדון, צריך לשלוף את התותחים הכבדים ולנסות למתוח שוב את החבל. למה? כי בערוץ 10 מחכים ליאור שליין והצוות הסאטירי שלו, שיורה צרורות ולא רואה בעיניים.
אז אמש נפתחה העונה בבום חזק עם נאמבר סאטירי מרשים על פרשת אלאור אזריה, וחיקויים לא פחות ממושלמים של בוז'י הרצוג (רועי בר נתן) נפתלי בנט (ערן זרחוביץ') ועירית לינור (עלמה זק). כן, נדמה שהחבר'ה שם לא נשארים חייבים. תותח נוסף היה ללא ספק טל פרידמן, שחזר בתפקיד שאיש אינו יכול לו, דונלד טראמפ. גם אסי כהן – "שאולי" האלמותי - היה שם, ויתר שחקני החיזוק הקבועים.
בואו נהיה כנים, ב־2017 אפשר לומר בפה מלא שהמציאות הרבה יותר מטורפת ממה שהתסריטאים המושחזים ביותר מסוגלים לכתוב. שמפניה ורודה? ביבי ושרה? גיא פלג והתמלולים? דוד ביטן שכוסס ציפורניים וביקש מהכותבים "להיות עדינים איתו"? מי צריך דמיון? מי יכול על ביטן המקורי (אם כי חייבים לציין את החיקוי האדיר של אודי כגן)? מי יכול על פרשת המתנות, וטראמפ? אפילו טל פרידמן לא מטורלל כמו טראמפ האמיתי - שבימים כתיקונם היה משמש כר בלתי נדלה לסאטירה ובמקרה זה דווקא מעקר אותה, כי הציוצים שלו, הפרשיות שלנו, פליטות הפה ועם ישראל חי במלוא הדרו נותנים שואו פסיכי יותר מכל ראש מטורף של תסריטאי. ובכל זאת "ארץ נהדרת" הצחיקה אותי בפרק הפתיחה. מקווה שהצחוק הזה יעזור לי גם בהמשך לעכל את המציאות ההזויה שבה אני חיה.