הטרדות, הערות והצל של אבא: אורי בנאי מדבר על החיים במשפחת בנאי

אורי בנאי, 48, הוא שחקן וזמר ישראלי, נצר למשפחת בנאי - בנו של גברי בנאי ואחיו של הזמר בעז בנאי. הוא החל את דרכו בעולם המשחק בגיל צעיר, כששיחק כילד בסדרת הטלוויזיה לילדים "רגע עם דודלי" והיה חבר בלהקת צעירי תל אביב. בצה"ל שירת בלהקת פיקוד מרכז. בהמשך למד משחק במכון לי שטרסברג לתיאטרון ולקולנוע בניו יורק. בין היתר, שיחק בסרט "שחור", בסרט הטלוויזיה "חתולות הרעם" ובסדרות "עניין של זמן", "פלורנטין", "ילדות רעות" ו"רביעיית רן". בימים אלה משחק בסדרה "מתים לרגע" (HOT). כמו כן, השתתף בהפקות תיאטרון כגון "בוסתן ספרדי", "רצח פוליטי", "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" ו"ליזיסטרטה". בימים אלה מככב בהצגה "גונבי הנשיקות" בתיאטרון צוותא. כמו כן, הוציא שני אלבומים: "פרפרים" ו"מפליג בדמיון". בימים אלה הוא ממשיך להופיע עם אביו גברי ואחיו בעז במופע "אלה הם בנאי". מתגורר בתל אביב ואב לשלושה. ב־2014 התחתן בשנית עם ענת גופמן.

האם היום, לאור ניסיונך, יש יצירות מוקדמות שלך שהיית שב אליהן היום בדיעבד ומשנה?
“אני לא חושב שהייתי עושה דבר כזה. כל יצירה היא מיוחדת גם אם היא בוסרית או יש בה טעויות. זה חלק מהייחודיות של היצירה. אם רוצים, ויש כאלה שעושים זאת - חוזרים ליצירה ומנסים לגעת בה שוב, כמו שלמה ארצי - גם בהופעות אפשר לשנות”.

מה אתה הכי אוהב מכל יצירותיך?
“עשיתי דברים על הבמה, בטלוויזיה. החלטתי לפני חצי שנה להוציא לפועל את פרויקט היוטיוב של אורי בנאי: לפתוח לעצמי דף מסודר של כל העבודות שלי. לקחתי מתמחה שעבד איתי, התחלנו לשבת וגיליתי דברים שאני בכלל לא זוכר שעשיתי. זה טוב כי מתברר שעשיתי הרבה מאוד דברים”.

הילד שבתוכי
בימים אלה מככב בנאי בהצגה “גונבי הנשיקות”, שתעלה ב־30 באוגוסט בתיאטרון צוותא במסגרת “עונת הרחצוותא”. ההצגה, מופע לכל המשפחה שכתבה נאוה סמל וביים עודד קוטלר, עוסקת ביחסי הורים וילדים. לצדו של בנאי מככבת מיי פיינגולד. “הפרויקט ‘גונבי הנשיקות’ מגניב אותי”, אומר בנאי. “הוא מאוד מיוחד וייחודי כי הוא עוסק גם בעולם הילדים. אני מקפיד לומר בכל הזדמנות: כן, זה גם לילדים, אבל גם מבוגרים ייהנו. זה לילדים שבתוכנו. מבחינת תנועה ומוזיקה, זה לא איזה ‘עלובי החיים’ בהבימה עם פירוטכניקה מטורפת. זה משהו קטן, פרינג’. זה מראה שיש תוכן, אתה לא חייב הפקות פסטיגל. אמנם ואני ומיי פיינגולד לא אנונימיים, אבל זה פרויקט חד־פעמי. 'גונבי הנשיקות’ דווקא מיועדת ליותר גדולים. בכלל המונח ‘צוותא’, עבורי, כבר אומר הכל. יש אנשים שלא יודעים מה זה צוותא, ואז אני יודע עם מי יש לי עסק. זה מוסד, זה לא הבימה, לא הקאמרי”.

אני שומעת בקולך מיאוס מהבמות הגדולות?
“זה לא מיאוס, אבל הבמות הגדולות, בגלל גודלן ומסיבות אחרות, צריכות לעגל פינות. להיות פוליטיקלי קורקט, מה שמדבר לכולם. יש כמה הפקות קטנות בתוך התיאטרון שהן לחובבי הז’אנר, ואם כבר לילדים, אז עושים ‘עוץ לי גוץ לי’. לצערי, כל התוכן לילדים לא מכוון גבוה, בדרך כלל מתיילדים. השתתפתי ב’בוסתן ספרדי’, שאין לה מתחרה. זה לא שאני לא אוהב את הבמות הגדולות. אבל ‘גונבי הנשיקות’ היא לא משהו שגרתי לראות בעולם הילדים”.

עולם הילדים קרוב ללבך, מלבד היותך אב לשלושה?
“קודם כל כולנו ילדים. הילדים שלי לא נחשפים לכל מה שאני רוצה. יש לי ילד בן עשר. כשהייתי בגילו היה ערוץ וחצי - היינו מתחלים כדי לראות ‘רגע עם דודלי’. על הדקסטופ שלו גיליתי מישהו שאני לא מכיר. שאלתי אותו מי זה, והוא אמר לי: אתה לא תכיר, ואז אמר לי שזה יוטיובר עם כמה מיליוני צפיות. במפגש שלי עם הילדים אני מנסה להשחיל משהו ערכי כדי שהילד יוכל לקחת מזה משהו”.

זה דור אחר?
“ברור. אבל גם הדור הזה צריך קולטורה”.

מי אומר שהמצב רע כמו שהוא?
“יש אצל הנוער של היום דברים שאני חושב שהם רעים. כמובן שהסכנה היא הרשתות החברתיות. אומרים לילד בן שמונה לסדר את החדר, והוא עונה: ‘מה? וואט דה פאק?’ אני לא מספיק קשוח עם הילדים שלי. אני חלש איתם ולא רוצה להיכנס איתם למלחמות. הצגות הם דווקא מאוד אוהבים. הבן שלי מת על ‘בוסתן ספרדי’, רוצה לבוא שוב ושוב. יש לי גם תינוק בן שנה ועשרה חודשים, אבל אם הוא יראה את אבא על הבמה, הוא יאהב”.

בגלל יצחק נבון
בנאי עבר דרך ארוכה מאז שגילם את דמותו של איגי, ההומוסקסואל ההולל בסדרה הפופולרית “פלורנטין” בשנות ה־90. “גם הדמות בפלורנטין היא עבודת שחקן”, הוא אומר. “כשהציעו לי את איגי מפלורנטין, שמחתי. עבור שחקן - ככל שהדמות יותר מוקצנת ומטורפת, זה מדליק אותו. זה לא מה שאני בחיים. מתבגרים. אני עוד מעט 50, קשה להאמין. אני עדיין יוצא, מבלה. לא הפכתי לנאד נפוח. נכון, בתקופת ‘עניין של זמן’ ו’פלורנטין’ היו פרקים הוללים. אי אפשר ואני לא רוצה להישאר ככה לנצח. אני עובד הרבה ואני אוהב לטייל, לנסוע לחו”ל, כל חורף נוסע לסנובורד באלפים. אני תל־אביבי, מה שנקרא. אני מאוד אוהב כדורגל. אבא שלי גם אוהב כדורגל. אני אוהד של הפועל תל אביב, שהם בצרות וירדו ליגה”.

איך אתה מתמודד עם היותך חלק ממשפחת בנאי?
“זה שם מגיל קטן, בתודעה. גם הילדים שלי גדלים עם אבא מפורסם. אני זוכר שבתור ילד הלכתי לכל מיני מקומות, או לים, וזרקו לי הערות. אצל אבא הדבר היה הרבה יותר קיצוני. אי אפשר להשוות את הצלחותינו. כילד, כשרציתי ללכת לכדורגל, כל יציאה עבורו הייתה כרוכה בלוגיסטיקה. אז הרבה פעמים הוא לא הוציא אותי למקומות המוניים. הוא פיצה על זה בדרכים שלו, אבל זו לא הייתה ילדות רגילה. באיזשהו שלב הצטרפתי ללהקת צעירי תל אביב והתחלתי לעשות מה שאבא עושה”.

השם בנאי כבר הפך למילה נרדפת לאיכות.
“אני חושב שזה קרה בגלל הייחוד של כל כך הרבה אמנים מצליחים מאותה משפחה. אני לא יודע להגיד איך זה קרה בדיוק. הניצוץ החל אצל דוד שלי יעקב בנאי, שנפגש עם יצחק נבון, הנשיא לשעבר שלמד איתו באותה כיתה. האגדה מספרת שהוא זה שסיפר לו שנפתח בשכונה חוג לדרמה. הוא רצה ללכת ולא רצה ללכת לבד, אז הוא ביקש מיעקב שיבוא איתו. משם זה התחיל. יעקב מאוד נדלק והתחיל להביא את זה הביתה. אבא אומר שבזמנו לא ידעו מה זה משחק. מה פתאום לנסוע לתל אביב? אבל יש גם פאק בדנ”א הזה, באג: יש לנו את פרופ’ שמואל בנאי מאיכילוב, שהוא מומחה לצנתור. אנחנו קוראים לבאגים האלה ‘הכבשים השחורות של המשפחה’. החינוך שקיבלנו מהבית היה למצוינות, לערכים של פעם, משהו לא ראוותני”.

לא הייתה חרדה, לפחות בהתחלה, שמא לא תצליח במשפחה כזו?
“אתה מתחיל, אתה נזרק למים. הייתה לי הרגשה שיצא מתוכי אמן שרוצה לשיר, לכתוב, לנגן, ואני לא זוכר את עצמי אומר: לאן אלך? מה אלמד? לא היה אצלי דבר כזה. אחרי צעירי תל אביב היה ברור לי שאני הולך ללהקה צבאית. אף פעם לא היו לי עתות לשאול: רוצה או לא?”

מה הייחוד שלך במשפחה הזאת?
“לגבי השירה, אומרים שאנחנו שרים דומה, אבל שונה. בתנועות אני מזכיר את התנועות של אבא. אני מאמין שלכל אחד מאיתנו יש דברים שהוא עשה, שהאחר לא עשה”.

נתקלת בקנאה או תחרות?
“יותר הפריה, לא נתקלתי בקנאה. אני מקנא ביובל כי הוא יפה, אבל זה עניין אחר”.

זה יכול גם להעיק להיות חלק משבט ידוע כזה?
“יש הערות, לפעמים מטרידות, או שמתבלבלים וקוראים לי אביתר. זה חלק מהעניין, אבל לרוב אלו דברים מחמיאים. בשורה התחתונה זה כיף לשמוע שאוהבים אותך. הרי העבודה שלנו היא לשמח אנשים, וזו מצווה גדולה”.

אתה חושב שהילדים שלך בעתיד ימשיכו בדרכך?
“ממש אי אפשר לדעת. נינה בת 16 ומתרכזת בלימודים. היא קצת נוגעת בעניין המשחק, אבל לא בצורה רצינית. יונתן התינוק הוא ארטיסט, קרוע על סבא גברי, והוא רוקד לצלילי ‘טודו בום’. זה מעניין. פעם הוא שמע ‘בייבי מוצרט’, אבל אז הוא התבגר והתחיל לתפוס מקצבים, וזה תפס אותו. בטח השכן אומר לעצמו: ‘מה לאורי בנאי ולסטטיק ובן אל’”.