זה היה בסך הכל מאבק בין שתי קבוצות כדורסל על תואר אליפות. כמה אנשים עם כדור רצים על מגרש פרקט. אבל כמה הונח על הכתפיים של המאבק הזה בין שתי קבוצות משתי מדינות בארצות הברית. אמריקה השתגעה כמו שאמריקה יודעת. מה ידעתי אז במרחק ממוצע של כ–15 אלף ק"מ מהמגרשים על מתח בין־גזעי, על לבנים שמוכנים להרוג שחורים רק כדי לא לנסוע איתם באותו אוטובוס ועל אפליה מתועבת שארץ ישראל שלי גם ברגעיה המכוערים ביותר לא הייתה מעלה על הדעת.
אני ראיתי את קצה הקרחון. רק את הכדורסל ששיחקו על הפרקט. את מכות השוטרים הרצחניות בשחורים שלא היו מוכנים לסבול יותר לא ראיתי. וכשראיתי לא תפסתי את הקשר. הייתי עסוק בלהבין את כל צורות הפיק'נרול שהיום כל פרשן משרשר אותן עוד לפני שהוא נכנס לשידור.
הייתי חלק מחבורה שנדדה בלילות וחיפשה אתר עם לוויין שקולט שידורים ישירים של הצי השישי, שהעביר משחקי מפתח לחייליו במזרח התיכון. היו שם שייקה מהגשש, מליניאק, אריק הניג, כמה כאלה שכבר שכחתי, ואנוכי, עבדכם הצעיר דאז. בדרך כלל היינו נדחסים בקרון צדדי באולפני הרצליה. אני זוכר עד היום את הבעת הבעתה המעורבת בבחילה על פניו של מיקי גורדוס, כשחדר המכשירים בבית שלו נכבש לילה אחד על ידי חבורת אינדיאנים רעבים לכדורסל האמריקאי.
אלו היו שנות ה–80 המוקדמות. לפני כן עוד לא הייתי בסביבה, כך שאינני יכול להעיד, אבל מאז לא הייתה ב–NBA חבורת שחקנים מוכשרת כל כך. כוכב צעיר בשם מייקל ג'ורדן כבר החל לזרוח בעוצמה, אפילו הניקס האומללים הזכירו קבוצת כדורסל, אבל התחרות האמיתית היחידה הייתה בין שתי קבוצות: בוסטון סלטיקס והלוס אנג'לס לייקרס. בוסטון הייתה לארי בירד (לבן) והלייקרס היו מג'יק ג'ונסון (שחור).
בוסטון הייתה מפעל של צווארון כחול, מדדים מהגנה להתקפה, בקושי מתרוממים על רגליהם הלבנות הדקות, נושכים וצובטים, נאחזים בציפורניים כדי להגיע, לנצח, לשרוד יום נוסף. הלייקרס היו שואו–טיים. המהירות המסחררת, הנו–לוק פס של מג'יק, ההוק של קארים, מעוף הציפור של וורת'י. והברק, הפלאש, הסלבס בשורה הראשונה, הלימוזינות, המעודדות.
עשר שנים קודם לכן, בחוץ, בערה שכונת וואטס. שוטרים חמושים באלות הסתערו באכזריות על שחורים שלא היו מוכנים לבלוע את החרא שאמריקה האכילה אותם בכמויות במשך 400 שנה. שריפות נדלקו ברחבי לוס אנג'לס. ה–NBA פרפרה, על סף מוות מסחרי, והייתה "מטוהרת" משחורים. היציעים היו ריקים, אחוזי הצפייה הנמוכים ממילא הלכו וירדו.
ואז לקח את המושכות בבוסטון אדם בשם רד אאורבך. בכל דור ודור קם אחד חכם שרואה רחוק וגבוה יותר מהסביבה, ואחד כזה היה המאמן רד אאורבך, האיש והסיגר. היישר בתוך פרצופה של בוסטון הנדהמת, הלבנה, המתנשאת, הגזענית, הוא נעץ שחקנים שחורים, שהיו גם גבוהים ומוכשרים, והחל לקחת אליפויות בשרשרת.
בקצה השני של הארץ התקנאה בו קבוצה שנדדה ממיניאפוליס ללוס אנג'לס, וביקשה להקים שושלת משלה. לתוך המאבק בין שתי הקבוצות הגיעו שני שחקנים צעירים - לארי בירד ומג'יק ג'ונסון, שעתידים להוביל את הקרב בין שתי הקבוצות המופלאות שקמו סביבם עוד שנים רבות קדימה.
הסדרה "סלטיקס–לייקרס: האויבים הכי טובים" היא סיפורה של ליגת ה–NBA הקמה מתוך השרידים - חלקם בוערים עדיין, חלקם כבר מפוחמים - של הגזענות האמריקאית, ופותחת את השער לדורות של שחקני כדורסל מוכשרים יותר מכל דמיון, שעד אז הדרך הייתה חסומה בפניהם. המאבק הנהדר וארוך השנים בין לארי בירד ומג'יק ג'ונסון לא היה יכול להתקיים אלמלא הקדימה ליגת הכדורסל האמריקאית את מרבית אמריקה בתפיסת עולמה השפויה יותר בנוגע להבדלי הפיגמנטציה בין אדם לאדם. כאן, בלבנט, 15 אלף קילומטר בממוצע משם, בבית של מיקי גורדוס המסכן, יכולנו רק לומר תודה.