"מיגל" יכולה לזכות באולימפיאדת הדיכאון

וידוי קטן: קשה לי לשמוע עברית בסדרות דרמה בטלוויזיה. ח"ו אני לא אנטישמי, אלא שהעברית בסדרות שלנו נשמעת לי בדרך כלל - ולא קופצת לי לראש השוואה אחרת - כמו נאומים של ביבי. הידיים מתנופפות פחות או יותר לכיוונים הנכונים, המילים נכונות, מבטאות בדרך כלל זעזוע עמוק ממשהו, ותחושת הבלוף מוחשית, מרחפת באוויר ממש מולך. הושט היד - בעצם אין צורך שתושיט יד: היא כבר מורידה עליך כאפה באופן עצמאי.

תסריטים ישראליים כבר עשו את קפיצת הדרך. כבר יודעים לייצר סיפור מעניין. גם בעולם יש קונים. אבל מה שיוצא כשהפה נפתח. ואיך שהוא יוצא. כוונו לי אקדח לרקה ולא תוציאו ממני הודאה שחרדים, גם המופקרים שבהם, נראים ומדברים כמו "השבאבניקים". אז הבנתי שלטום יש עניינים לא פתורים מעברו. זה אומר שהוא צריך להיות כל הזמן עם פרצוף תשעה באב? כבר נסעתם עד גואטמלה, בכל זאת לא פתח תקווה, לא כל יום מגיעים לשם. הבתים, האנשים, האוטובוסים, אי אפשר לחייך קצת? כל סצינה חייבת להיות דרמה? אי אפשר קצת להקל?



זו הצרה השנייה, ובעצם העיקרית של "מיגל". דרמה. בכמויות ענק. בפיצוצים. דרמה במגה טונות. כל סצינה סוחבת עליה את צער השתיקה. את שתיקת הצער. הכאב זועק מכל חרך. החרך זועק מכאב כאילו הפילו לו משקולת ברזל על האצבע הקטנה של הרגל. כל דיאלוג חצי הירושימה לפחות. מישהו בורח מהחדר. מישהו חוזר לחדר. מיגל צורח. רן דנקר עצוב פה, מדוכא שם, מיוסר כאן ושם - יאללה. שניים רבים בבריכה - בשביל זה באתם לבריכה? פה החורף יוצא כבר מהחורים, מתים לקצת שמש, ואתם רבים בבריכה?

גם אצלי - הנה סוד - יש כמה עניינים לא פתורים מהעבר. זה אומר שאני לא צוחק? תנו בדיחה טובה ואני על הארץ. הסדרה "מיגל" היא אולימפיאדת הדיכאון לריצות ארוכות. יש בה עוד, זה ברור, אבל כמויות כאלה של דיכאון אני לא מוכן לסבול. לא חוזר לזה.

"מיגל", ימי חמישי, החל מ־25.1, הוט 3, הוט VOD

"חדל להיות תושב": הפשע נעשה גם על חשבון ילדים אשכנזים. צבי רטיג היה בן שנה וחצי כשנלקח מזרועות אמו, וכעבור זמן קצר נאמר לה כי נפטר. לאחותו המבקשת כיום להקים מצבה על קברו נמסר כי הוא רשום כ"חדל להיות תושב". שיא עליבות חדש למדינת ישראל.

אם יש גיהינום, נחמד יהיה לדעת שבין כל הדיירים שם יושבים המטונפים שחטפו ילדים ממשפחותיהם בשנות ה–50 המוקדמות. אגב, לא רק ילדים תימנים נעלמו כאילו לא היו מעולם - היו גם אשכנזים. למשל צבי רטיג, שבהיותו בן שנה וחצי נאמר לאמו ההמומה בידי צוות בית חולים שנפטר ונקבר. שנים רבות אחר כך מעוניינת אחותו, רחל בן שימול, להקים מצבה על קברו, ומבקשת על פי החוק תעודת פטירה ממשרד הפנים. לתדהמתה, היא מקבלת את הודעת הסטטוס כי אחיה צבי לא רשום כנפטר אלא כ"חדל להיות תושב".

ומה הפירוש בעברית פשוטה? מה זה אומר? הלך לעולמו? לא. אחרת היה רשום ככזה. נמסר לאימוץ? לא כתוב. עזב את הארץ? לא כתוב. רק "חדל להיות תושב". לא ברור כיצד חדל להיות תושב. אולי הפך לטייס חלל ועזב את כדור הארץ. אבל בעצם ניתנה לרטיג הנעדר חלקת קבר. אז האם חדל להיות תושב או נפטר ונקבר בחלקת הקבר? או שתינוק אחר נקבר בחלקת הקבר. או שהוא אכן קבור שם והרישום במשרד הפנים שגוי?



בנקודת הזמן והמקום הזו הייתם מצפים שמשרד הפנים יתגייס במלוא כוחותיו לפתרון התסבוכת המנהלית - גם ברצותו להביא שקט ומנוח למשפחת בן שימול המתייסרת - ויפעל במהירות להשגת כל האישורים לכך שיחפרו ויוציאו את גופת המנוח מהקבר, יערכו את הבדיקות הנדרשות וישימו קץ לפרשה העצובה. משרד הפנים ורשויות המדינה אכן מתגייסים ופועלים במלוא הכוח - אבל לכאורה נגד משפחת בן שימול. מציבים מכשול אחר מכשול בדרך לפתיחת הקבר. ארבע שנים גררה המדינה את המשפחה בבתי משפט עד שלבסוף הצליחה להנחית את המהלומה - הקבר לא ייפתח.

עידית בן שימול, בתה של רחל, אחייניתו של צבי רטיג הנעדר, המנוח, שחדל להיות תושב - בחרו את ההגדרה הנוחה לכם - תיעדה את אמה במסע החיפושים המייסר בעקבות אחיה, עד שבעצמה נדבקה בחיידק והצטרפה למאבק במוסדות המדינה.

הסרט שיצרה עידית, "חדל להיות תושב", מעט אינו ממוקד ומדלג בין החיפוש החריג אחרי דודה צבי לבין ניסיון לעלות על עקבותיהם של ילדי תימן האבודים. הרע ביותר שאפשר לומר על כך, שעם כל הצער, כבר ראינו את הסרט הזה. אלא שכל צפייה חוזרת וכל עדות חדשה מעוררות שוב את הזעם. צערן של משפחות הילדים החטופים - שהיום כבר אין עוררין על עצם המעשה - ראוי לאזכור שוטף וקבוע עד שמדינת ישראל תטרח לעשות את המעשה האפשרי היחיד הראוי לתיקון העוול. וזה בוודאי אינו הערמת קשיים בלתי אפשריים על משפחות, דוגמת משפחת בן שימול שמבקשת לסגור את מעגל הכאב.

זה פשוט. לא עולה הרבה כסף, אין צורך בוועדת חקירה נוספת. צריך רק לפתוח את הלב. להשתמש באיבר הקרוי רצון טוב. כשבאה משפחת בן שימול, או משולם, או אחרת, וטוענת שילדה נחטף, יש להעמיד לרשותה צוות משולב מכל המשרדים הממשלתיים, חמוש בכל ההרשאות, בלב פתוח, בנשק מבקיע בירוקרטיות. ילד אחר ילד, משפחה אחר משפחה, לחקור בעקשנות, לא לתת לאיש או למשרד להפריע, ולא להפסיק עד שסוף–סוף ייסגר מעגל הכאב הזה.

אולי בעצם כדאי להפעיל את השיטה הזו על כל המדינה - רצון טוב. אח, איפה נמצא כאן רצון טוב. על מי אני עובד.

"חדל להיות תושב", 31.1, כאן 11

"פסיפס": היא בת 59, ולא תמצאו הרבה בנות 59 כמוה בסביבה. השנים עושות רק טוב לשרון סטון, ועושות טוב גם לאיכות המשחק שלה, בסדרה שהיא ממילא משובחת. לא כדאי להחמיץ.

שרון סטון. שרון סטון. שרון סטון. שרון סטון כבר אמרתי? הרבה זמן לא נפגשנו, היא ואני. בפעם האחרונה שראיתי אותה היא פישקה רגליים מול ניומן מ"סיינפלד" ב"אינסטינקט בסיסי". סטון לא נדרשה אז, עד כמה שזכרתי, להביא הרבה איכות אל המסך, וזה הרושם שהתקבע אצלי - יפה, אומנם יותר מפוסטר הוליוודי ממוצע, אבל כזו שבעוד כמה שנים תימחק מהזיכרון.



הנה הטעות הראשונה שלי: שרון סטון היא היום בת 59. היופי שלה הוא משהו שראוי להילמד באוניברסיטאות. לא משום שתווי הפנים שלה גוברים על הזמן. הם עושים את זה, אגב, בהליכה. היופי שלה מהפנט, ממגנט, עמוק פי כמה יותר מהמחשבה האווילית שלי שמדובר בנערת פוסטר דו–ממדית.

הטעות השנייה שלי: סטון משחקת בסדרה דמות בעלת לא מעט רבדים ועושה זאת ביותר מהצלחה רבה. היא חזקה וחלשה, בודדה, כמהה, אינטליגנטית ופתיה, ואוספת את כל אלה בהצלחה לדמות קוהרנטית אחת. כזו שמושכת אותך להיות במחיצתה, ממלאת בנוכחות כריזמטית את המסך כולו.

ומלבד כל אלה מדובר בסדרה משובחת. מה רע?