היה מרתק לראות את שני הפרקים הראשונים של הסדרה של הבמאי דוד דרעי. והיה גם לא קל. הסדרה הזו מוכיחה, שמדינת ישראל הצעירה, אהבה מאוד את העלייה בתור רעיון, וראתה בה משאב אדיר, אבל באותו נשימה, היא גם ממש לא אהבה את העולים עצמם.
פיזור אוכלוסין – מושג המפתח בקליטת העלייה
הרצון הציוני לקדם את ההתיישבות והאחיזה בארץ תפס את העלייה ממדינות ערב בתור סיכוי להגשמת יעדים לאומיים. להבדיל ממצב טבעי, שבו מהגרים בוחרים לעצמם את היעד בתקווה לחיים חדשים, העולים האלו נותבו אל היעד שלהם מגבוה. התוצאה הייתה טראומטית מהרגע הראשון.
סיפורים ששמענו עליהם, על הגעה אל מקומות מרוחקים, מדבריים, שוממים לעת לילה, מקבלים תיעוד מפי עדים ובני משפחה, אך גם ממסמכי הפעילים של הסוכנות. לובה אליאב, הודה שזרק ממשאיות עולים שלא רצו לרדת. אמו ואביו של דוד דרעי, שהונחתו היישר אל ירוחם, מספרים על דרכי הרמייה שבהן נקטה הסוכנות כדי להביא אותם ליעד. על אוטובוס שעצר כמה פעמים בדרך, בתירוצים של תקלות אמיתיות או מדומות, של התשת עולים עד שהסכימו לרדת, על נציג סוכנות צמוד שתפקידו להרגיע ולנווט עולים תמימים אל יעדם. והפרוטוקולים – הם גרועים מן העדויות.
הפער בין המצב הראשוני והפגיע של העולים, למול הנחישות של פקידי ומנהיגי הסוכנות לנטוע אותם במקומות נידחים, חסרי תשתית כלכלית או תעסוקתית, הפער כמעט בלתי נתפס. עדויות של פרוטוקולים שבהם הפקידים מאיימים כי מי שלא ישתף פעולה, ישללו ממנו הטבות בקליטה, בתעסוקה או בדיור. לא ייאמן, שכך התנהגה מדינה שבאותה נשימה חרטה על דגלה את קיבוץ הגלויות. אולי היא באמת רצתה לקבץ גלויות, אך היא בהחלט לא התכוונה לתת לגלויות להתקבץ לפי רצונן.
פרופסור אלישע אפרת – שריד חי של ימי מפא"י
הריאיון עם מי שהוגדר בסדרה כאדם האחרון שעדיין חי מהתקופה ההיא, הוא ראיון מדהים. כוחו בעצם קיומו. יש הבדל בין חשיפת עדויות מתוך פרוטוקולים, עדויות כתובות (והן בהחלט חשובות) לבין עדות וראיון מול מישהו שהיה עד לדברים בעת התרחשותם. פרופ' אפרת היה גיאוגרף שהשתתף בצוותים שעסקו בתכנון, והפכו את פיזור האוכלוסין מרעיון למעשה. הוא מספר שמבחינתו, וכנראה שמבחינת הממסד של מפא''י דאז, הגעת גלי העלייה הגדולים הצטלבה יחד עם עוד כמה נתונים היסטוריים חד-פעמיים, שהוא כינה אותם כמשהו שדומה להצטלבות כוכבים נדירה: השטחים שישראל כבשה לאחר מלחמת העצמאות, הצורך הדחוף ליישב את הארץ וההגעה של המוני עולים במצב של חוסר אונים בסיסי. הנתונים האלו איפשרו לממסד לממש את המטרות הלאומיות שלו. המימוש התבטא בהקמת עיירות הפיתוח. מקומות נידחים אלו נבנו ללא מקורות תעסוקה או פרנסה, הפכו לחטא קדמון בקליטה, למקומות שבהם העוני והנחשלות עברו בירושה. אך לדעתי הדבר המדהים בראיון עם אלישע אפרת הוא שקשה לזהות אצל האיש הזה שמץ של ביקורת או הכאה על חטא. מרחק הזמן והפרספקטיבה ההיסטורית, מאפשרים לחשוב מחדש על טעויות, לראות דברים שבזמן הווה לא הבינו את מלוא ההשלכות שלהם. אצל אלישע אפרת קשה לחוש שהזמן בכלל עבר.
פריז וירוחם
במשך כמה רגעים בודדים בסדרה, דרעי חושף משהו שבוודאי יפתיע לגמרי רבים בנוגע לכוונה המקורית של עיירות אלו, מלבד פיזור האוכלוסין. התכנון שלהן נהגה גם כתשובה נגד המודל העירוני של ערים גדולות באירופה כמו פריז. הן היו אמורות לבטא אלטרנטיבה עירונית מוצלחת יותר מהניסיון האירופי. באיזה אופן ? מה הן רצו לתקן או לעשות טוב יותר מאשר הערים הגדולות ביותר בעולם של אז והיום ? מדהים שמישהו חשב על כך בתור בסיס רעיוני לעיירות ההן. את זה דרעי לא פיתח, או לפחות לא השאיר בעריכה. וחבל, כי זו בוודאי נקודה עלומה ואולי הכי פחות ידועה בהיסטוריה של עיירות הפיתוח.
מהימים של אפרים קישון ועד לסודות במרתפי הארכיון הציוני
כמעט מתבקש לשאול, מה עוד קבור בארגזים החתומים של הארכיון הציוני. מה עוד ניתן לחשוף בפרוטוקולים של הסוכנות, שחלקם נותרו חסויים עד היום, ושעשויים לשפוך אור נוסף על הפרק הכואב של קליטת העלייה ההיא. אבל מה שכבר נחשף, בעצם מכניס לתוך מסגרת של תיעוד מוכח, את מה שסופר עד כה בעדויות משפחתיות, או בביטויים שונים של התרבות, הספרות והקולנוע הישראלי שכבר עסקו רבות בעיירות פיתוח או בקשיי הקליטה. נדמה לי שדרעי הכניס את הסיפורים האלו, את השמועות על מה שהיה, לתוך מסגרת תיעודית משכנעת. אולי לא כדאי לחשוף עוד פרוטוקולים.
היה זה אפרים קישון שביים את הסרט "סאלח שבתי" המצליח של הימים ההם. לקישון היה חוש הומור אדיר, אירוני ומושחז. הוא ידע לשים את האצבע על כל החוליים של מדינת ישראל הצעירה. על הבירוקרטיה, השחיתות, על עולים ועל קולטי עלייה. הוא כתב את הספר "העולה היורד לחיינו". הוא ידע היטב, שמדינת ישראל אוהבת עלייה אך לא אוהבת עולים. הסדרה של דרעי, יכולה להוסיף עוד פרק אפרים קישוני, כגון "המדינה היורדת לחיי עוליה". אבל התיעוד שהביא דרעי עצוב, לפעמים גם טראגי. יש לקוות שכיום, המדינה אינה אותה מדינה צעירה ואטומה של הימים ההם.