זה קרה בערך בפרק השלישי של העונה הראשונה של "הומלנד". הבחנתי בכך שקרי כל הזמן מייבבת. נחרדת, מזועזעת, הרוסה, מאוכזבת. ואין לכל אלה קשר להפרעה הדו–קוטבית שממנה היא סובלת. קרי פשוט מייללת. חתול מסך רעב בליל חורף. כל פרק, כמה פעמים, כל עונה, מאז ועד היום, קרי מייללת.
כשמתרגלים לעניין זה בדרך כלל לא מפריע. אבל כש"הומלנד" צולעת, היללות של קרי מתחילות קצת לגרד את העצבים. הנה, למשל, צליעה אחת בולטת שהחלה בעונה הקודמת ונגררת ביג טיים לעונה הזו: הנשיאה ששימשה כפרק וחצי בערך כתקווה הרחומה והדמוקרטית הפכה לפתע לגמרי את עורה ונהייתה אחותו המרושעת של פוטין. בעניין דאר עדאל, תהרגו אותי אם אפשר להבין את הבן אדם, למי הוא משתייך, אם הוא טוב או רע, קומבינטור קושר להפיל את השלטון או מנהל גמ"ח כלות בסתר. פעם הוא ככה, פעם הפוך, פעם עושה קציצות מסול, פעם מסגיר ביג שאט איראני למוסד.
אז כשמצרפים את הצליעות הללו לקצב האטי שבו החלה העונה השביעית - קרי רבה עם אחותה, קרי רבה עם בעלה של אחותה, קרי מנסה להביא איש CIA לעדות בוועדה ונכשלת. איזה האקר משתלט לקרי על המחשב, וחצי פרק הולך על זה שהוא דורש לראות לה את הציצים, ובסוף היא מקמבנת אותו בטריק שאפילו ילד בגן לא היה נופל בו.
ונוסף על כל אלה היא ממשיכה לייבב. זה כבר לא טוב. זה לא מבטיח טובות לעונה השביעית של "הומלנד". איך שזה נראה עכשיו, בהחלט יש מקום לשקול בחיוב את ההצעה של הפסיכיאטרית: להגביר לקרי את המינון של הליתיום.
"הומלנד", עונה 7, יס EDGE