המחלוקת סביב "סיפורה של שפחה": האם מדובר בפורנוגרפיה של עינויים או באג'נדה פמיניסטית?

אטווד מציגה שימוש בטכנולוגיה קיימת ואירועים שכבר התרחשו, כדי ליצור חזון של טוטליטריות פטריארכלית שמקצינה מדור לדור. העיבוד שלו לסדרת טלוויזיה יצר אפקט דרמטי, עם השפעה תרבותית עצומה. מעצבי אופנה עושים שימוש בתלבושות, נשים מפגינות נגד הפלות במדי שפחה ודימויים מהסדרה משמשים נקודת התייחסות במחקרים ומאמרים. אבל עם תחילת העונה השנייה, החלו נשמעים קולות של אי־נחת מצד הצופים ביחס לרמת הברוטליות שבה. בעונה הראשונה, שדבקה בספר המקורי, שלפרד מקבלת מנה אדירה של סבל. בעונה השנייה, שבה פחות דבקו במקור הספרותי, פוטנציאל הכאב בצפייה במתרחש ב’גלעד’ הוא עצום’".



ה"ניו יורק מגזין" כינה את העונה השנייה "תהלוכה בלתי פוסקת של פורנוגרפיה ועינויים שלא תבייש יוצרים מיזוגניים", ותהה אם הזעזוע הגדול משרת את המסר החשוב של הסדרה, או משמש לסדיזם נטו. הם לא מגזימים. בעונה הנוכחית גוברים הגילויים של משטר האימה הטוטליטרי. בימוי של הוצאה המונית להורג, קטיעת איברים, חשמול והצתה של נשים, עבודות כפיים קשות תוך עינויים ועוד.

"יש הגדרות רבות וסוגים רבים של פורנו, והדילמה האם פורנוגרפיה היא חופש או כלי דיכוי ממשיכה לחלק את הפמיניסטיות", כותבת ליסה מילר במאמר המתפרסם באתר THE CUT , "אבל אני לא רואה שום דילמה במקרה זה: האלימות הברוטלית נגד נשים בעונה השנייה היא ויזואלית ונועדה לעורר הנאה, ונדמה שיש התמסרות לבידור מאוד קונבנציונלי".

אליזבת’ מוס, המגלמת את דמותה של ג’ון (או שלפרד) בסדרה, אינה מתרגשת מהביקורת. "אני לא מתחברת לטענה שקשה לצפות בסדרה כי זה מפחיד מדי", היא אמרה בראיון ל"גרדיאן", "לא מפני שאכפת לי אם יראו את סדרת הטלוויזיה שלי או לא, אני לא מייחסת לזה חשיבות, אלא מפני שאני חושבת: באמת? אין לך ביצים לראות סדרת טלוויזיה? זה קורה בחיים האמיתיים שלכם! תתעוררו אנשים, תתעוררו!".

המאבק עדיין פה

הסדרה, המשודרת בארץ ב־HOT HBO (בימי חמישי) וב־HOT VOD, הפכה מיד עם יציאתה למסמך פמיניסטי חשוב שנלמד בשיעורי מגדר וחברה, כזה המבקש לחשוף את ממדי הדיכוי הנשי לא רק במשטרים חשוכים, אלא כאינדיקציה למתרחש בעולם דמוקרטי גם כיום, וויש האומרים שחיזקה את קמפיין MeToo#. היא מציגה תמונה נבואית של דיכוי אנושי ונשי חמור, תוך שימוש במעשי אלימות קיצוניים וברוטליות קשה.

לטענת מוס, הסדרה מבקשת מהצופים להציב מראה מול הפנים, גם אם היא מבעיתה או כואבת מדי. ד"ר מירי רוזמרין, מרצה בכירה בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר־אילן, מסכימה איתה. “המטרה של הסדרה היא להגיב על מקומות ותרחישים שקורים כבר עכשיו", היא אומרת. “למרות מאבק ארוך והישגים לא מבוטלים של הפמיניזם, זכותן של נשים על גופן ועל פרי בטנן אינה מובנת מאליה, ועדיין מתקיים דיון על זכותה של אישה להפלה או לבעלות על גופה. זה קורה ברחבי העולם הגלובלי, והסדרה מבהירה זאת באופן בוטה, מנערת את הטענה שאין יותר צורך בפמיניזם, ומחדדת שהמאבק עדיין פה וצריך לנהל אותו".



ד"ר שלומית ליר, חוקרת מגדר במכון שוסטרמן ללימודי ישראל באוניברסיטת ברנדייס, טוענת שלא מדובר בתמונה עתידנית כלל. "מדובר בסוג של המחזת הדיכוי, והסדרה משכילה להראות שלרוב הדיכוי מופנם, ומתרחש כאשר אין מודעות לקיומו", היא אומרת. "בתוך מערך יחסי הכוחות המופעלים עלינו יש מנגנונים נסתרים שפועלים עלינו באופן לא מודע. למשל, הציפייה מנשים להיות רחם מהלך, כאשר הביולוגיה הנשית הופכת להיות כל מהותה של האישה. או שיח צניעות הממשטר את הופעתן של נשים במרחב הציבורי - תוך הפניית מבט משפיט כלפי לבושן והתנהלותן - מדגים את האופן שבו מנגנוני כוח ושליטה מופעלים כלפי נשים, גם במציאות המוכרת. אין פה אלימות לשם אלימות. יש פה אלימות שתפקידה להעביר מסר ולשקף את המבנה החברתי הקיים. מכבש הייסורים של נשים הוא הרבה יותר סמוי ומתחיל במקרים רבים כבר בגן, כאשר מועברים לבנות מסרים שעליהן לכבוש את מי שהן, להיות שקטות ולא לתפוס לעצמן מקום רב במרחב סביבן. השיח התרבותי בספרים, בסרטים, בפרסומות וכדומה מוביל נשים רבות לחוש לא בנוח עם מי שהן. נשים רבות לא מעזות להאמין בעצמן, לבטא את עצמן ואת השאיפות שלהן במידה שווה לגברים".

התוצאה של המסרים הללו, טוענת ד"ר ליר, היא שנשים מאבדות את הקשר עם הרצון האמיתי שלהן. "אנו חיים בחברה כוחנית ואלימה מאוד", היא אומרת. "יש מקום לשאול האם כשאת יוצאת נגד הדבר שמדכא אותך, את בהכרח מאמצת את הכלים של המדכא? אומנם יש שימוש באלימות, אבל נקודת ההזדהות אינה עם המקום המדכא והאלים, אלא עם הדמות הנשית, זאת שמנסה להשתחרר מהכוח המדכא ולשמור על הרצון שלה. לאורך כל הסדרה, אנחנו שומעות את הקול שלה ורואות את הלוחמנות שלה. יש פה מסר חזק של חירות אנושית נשית, ושל קריאת תיגר על כוחות דכאניים".

המנציחות את הפטריארכיה

“סיפורה של שפחה" היא אינה הסדרה היחידה המציגה תמונת עולם מחרידה, מזעזעת ומטלטלת. גם “ווסטוורלד", “נרקוס", “משחקי הכס" וכדומה כוללות סצינות קשות לצפייה. אז למה דווקא "סיפורה של שפחה" סופגת ביקורת על מידת האלימות בה? בעיקר בשל המסר הפמיניסטי שהיא נושאת.

הטענה המרכזית בביקורת נגד העונה השנייה מתמקדת בשאלה האם האלימות היא כלי ראוי לקידום המסר הפמיניסטי; והאם ההתמקדות בנשים המתייסרות בברוטליות בסדרה גורמת לחיבור אוטומטי בין סבל נשי לבידור. חלק מהמבקרים מתארים את האלימות בעונה זו כאובססיה ופורנוגרפיית עינויים, ומעלים את השאלה המטרידה: מה כל כך פמיניסטי בלראות נשים משועבדות, מושפלות, נאנסות, מוכות ומתחשמלות?

היבט נוסף שראוי לציין הוא שחלק גדול מהאלימות מתבצע בידי נשים אחרות. הן אלה שפוגעות, מנצלות, מסייעות לאינוס, חוטפות ומענות נשים אחרות; הן אלה המנציחות את הפטריארכיה. "זה כואב גם לי", אומרת הדמות של דודה לידיה (אן דאוד), "אבל רק בסבל נמצא חסד".



“גם בעונה הראשונה היה קשה לראות בכל פרק אישה נאנסת, אבל בעונה השנייה היא הפכה פורנוגרפית יותר, גנרית יותר", אומרת ד"ר הדרה שפלן-קצב, חוקרת תרבות ומגדר וראש המחלקה לאמנות במכללת סמינר הקיבוצים, "יותר קלוז־אפים, אלימות של דם, של קטיעת איברים, של עינויים. זו אלימות מוכרת, אבל לא בסרט פמיניסטי. בסרט כזה יש יותר משתי נשים שאינן תלויות בגברים בעשייה שלהן, ופה הקול של הסמכות הוא קול גברי, אבל הרבה מאוד מהאלימות מבוצעת בידי נשים, ופחות נשים מתחברות לזה".

ד"ר שפלן סבורה כי הסדרה הזו מעוררת רגשות מעורבים מפני שהיא מתארת מציאות אפשרית. “כאשר ייצוג קולנועי ותרבותי מגיע בזמן הנכון, הוא יכול לשמש כלי ומנוף, אלא אם כן הוא מגדיש את הסאה", היא אומרת. “ברגע שהוא מתאר דברים מופרכים, הוא מאבד מהיעילות שלו. למשל, סרטי טרנטינו הם פחות טראומטיים, כי יסוד המופרכות קיים בהם מלכתחילה, מה שלא קיים ב’סיפורה של שפחה’. הרגע הזה, שבו הכל עלול להשתנות וכל הישגי הפמיניזם עלולים להיכחד ברגע אחד, הוא רגע מפחיד מאוד עבור כולנו כחברה, והוא לא לגמרי מצוץ מן האצבע".

גם ד"ר מירי רוזמרין סבורה שהמציאות שלנו הרבה יותר שבירה ממה שנדמה לנו. “קשה לבטל את הסדרה כסתם תסריט אימים, כי היא לא רחוקה מהמגמות המתרחשות גם בימינו", היא אומרת. “תחת תהליכי הדתה, שמרנות ופוליטיקה, יש היום גם ניסיון להכניס נשים לעמדת הולדה ופריון בלבד. העניין הוא לא האלימות, כי הצופה המודרני צורך אלימות בלי למצמץ; מה שהופך את הבטן בסדרה הזו הוא העובדה שהיא מוצגת כאפקטיבית ועטופה בשיח דומה למה שאנחנו שומעים סביבנו מחוגים שמרניים. היא לוקחת שיח קיים ומראה כיצד הוא ייראה שני צעדים מהמציאות שלנו, ולכן היא מפחידה. הרעיון מזעזע, אבל הוא פה, מעבר לפינה. זה עולם אפשרי ובכלל לא מופרך".