יש כמה סיבות מצוינות לצפות בסדרה הנהדרת "פרפר". המרכזית היא שהסדרה עוסקת בנושא בלתי רגיל - מקס, נער שכבר מגיל 5 הרגיש שהוא אישה כלואה בגוף של גבר - בדרך כלל סיפורי דוקו להט"בים מחכים עד גיל מאוחר יותר ומסופרים מפרספקטיבה מרוחקת בת שנים, שבה הגיבור/גיבורה כבר שינו את מינם, כבר מעוגנים היטב בעולמם ולא חוששים לדבר על כך בגילוי לב. "פרפר" כאמור, וזה ייחודה, לא מחכה לפרספקטיבה. לראשונה נכתבת ומופקת סדרת מיינסטרים, שזכתה כבר למיליוני צפיות, שגיבורה, מקס, תובע מגיל צעיר שיקראו לו מקסין, לובש בגדי נשים, ובעקבות כך מקסין ובני משפחתו חווים קשיים.
בבית הספר מקסין חווה לא פחות מגיהינום. הסובלנות כלפי השונה מהנורמה באולם הכיתה ובמסדרונות היא אי־שם באזור האפס. אי אפשר להימנע ממחשבת האילו. אילו סיפור בעל מאפיינים דומים היה מתרחש נגיד בעיר אחרת בגלובוס, נגיד בפתח תקווה, בבית ספר דמיוני, נגיד, עירוני ג', ובו תלמיד דמיוני בשם מיכה שינה את שמו למיכל והחל ללבוש בגדי נשים. ואגב, אין חובה להישאר בתחומי מגדר דווקא. נאמר שאותו מיכה היה, נגיד, על הספקטרום האוטיסטי, מה היה קורה אז. כי הרי אנחנו רחמנים בני רחמנים, מלאי אהבה לאחינו באשר הם.
הנה כמה דוגמאות לאהבת השונה הישראלית: מערכת החינוך והורים עורמים קשיים על קבלת ילדים אוטיסטים לגנים. עיריות מסרבות לסייע. חברות ביטוח מטרטרות הורים לילדים אוטיסטים. במקרה, אגב, בדיוק באותה פתח תקווה דמיונית מסרבים בתי ספר לקבל תלמידים ממוצא אתיופי. סקר של החברה למתנ"סים שנערך בחודשים האחרונים העלה כי 90% מההורים בישראל - לא פחות - לא רוצים שילדים עם מוגבלות כלשהי יורשו להשתתף עם ילדם "הבריא" בחוג כלשהו. סובלנות? עזרה לזולת? קצת חמלה? רחמנים בני רחמנים? ספרו לסבתא. דרך ארץ שקודמת לתורה? יותר נכון בורות, טיפשות ורוע לב.
"פרפר" אינה נעצרת ברמת הילד הבוחר להיות ילדה. יוצריה שתלו בה קונפליקט דרמטי של פרידה בין ההורים שבחלקו נובע מהדרך השונה שבה הם מקבלים את החלטת הילד. האם מכילה את הילד, לעתים באופן מופרז, והאב משתף פעולה מתוך תקווה שכעבור זמן הילד "יחלים". תסריט מדויק ועדין, ואיכות משחק דומה, הופכים את הקונפליקט בין שתי הדמויות ההוריות לדיון עקרוני וחכם בין שתי גישות התייחסות שונות.
זהו בעצם הכוח ההופך את הסדרה "פרפר" בת השלושה פרקים לפנינה טלוויזיונית. דרמה משובחת שמעוררת את הצופה למחשבה: ההיינו כחולמים?