"בתפקידיי בעיתונות היו לי הרבה שעות עם ראשי המדינה", אומר הסופר, חוקר תולדות ארץ ישראל ומפקד גלי צה"ל, מרדכי נאור. "ביקרתי את בן־גוריון בשדה בוקר במסגרת העבודה האקדמית, ופולה הזמינה אותי לארוחת צהריים. היו לי שיחות מאוד מעניינות עם גולדה על התקשורת. היו כל מיני דברים שנאמרו בשיחות ובארבע עיניים, לפעמים על רקע ספרותי, ולא תמיד השיחות היו פוליטיות. אני לא חושב שהיה אי פעם מצב שבו ראש ממשלה ישב לכאורה עם בעלי עיתון וחשב איך לשפר את מצבו ולקלקל לעיתון אחר. זה לא היה קיים בזמני. לא אצל בן־גוריון ולא אצל רבין ולא אצל בגין".
נאור, בן 85 בקיץ הקרוב, כתב וערך יותר מ־120 ספרים, ערך תוכניות רדיו וטלוויזיה, היה מפקד גלי צה"ל ושימש כמרצה בכיר באוניברסיטת תל אביב וכראש החוג ללימודי ארץ ישראל במכללה האקדמית בית ברל. גם כיום הוא לא נח וממשיך להוציא ספרים במרץ. לאחרונה השיק את הרומן השני שלו, "המלך עמוס הראשון", בהוצאת קונטנטו נאו בהובלת נתנאל סמריק, העוסק בעולם התקשורת ובלחצים השונים שמשפיעים על עבודתה.
"בגלי צה"ל לפעמים היה צריך לעשות מלחמות", הוא נזכר. "כל אחד ממפקדי גלי צה"ל עמד בפני לחצים לסגירת התחנה. לי הייתה פגישה עם בגין כאשר הייתה סכנה סגירה, והסברתי לו למה זה לא טוב. הוא לא ענה לי ורשם משהו לעצמו. מי שניהל את המאבק נגד גלי צה"ל היה עזר ויצמן. הוא לא רצה לסגור את התחנה, אלא לעשות סוג של רדיו שיספר מה יש בשק"ם - זה כמו שהייתי בא אליו ואמר לו שיחזיר את מטוסי הבוכנה של 1948. אמרתי לו 'אם אתה גבר, תסגור', והוא אמר לי 'אני לא יכול'. אז הבנתי שזו הוראה של בגין בעקבות שיחתינו".
שאלה שנשאלה פעמים רבות - למה צבא צריך להחזיק תחנת רדיו?
"יש לי תשובה אחת, ואולי היא לא תספק אותך - זה עובד, וזה עובד טוב. אם זה עובד טוב, אז למה לקלקל?".
כמה לחץ היה על כלי התקשורת בתקופתך?
"כשהייתי בעיתונים צבאיים הם היו במידה מסוימת חממה, ובגלי צה"ל שמרנו על עצמנו מלחצים. זה לא היה כל כך אגרסיבי כמו בימינו, עם טלפונים מדוברים ולוביסטים. הלחצים היחידים שהיו עלי היו מהסוג של 'קבל את הבן של אח שלי להיות כתב'. בדקנו כל אחד לגופו, לא פעם דחינו ושברנו את לבם של אנשים. בפוליטיקה הייתה אז יותר דרך ארץ".
ימי הרדיו
"הייתי בגלי צה"ל שבע שנים, ואלו היו שבע השנים הכי טובות בחיי", חוזר נאור לשנות ה־70. "במלחמת יום הכיפורים עבדנו ברציפות 4־5 חודשים, 20 שעות ביום. בהתחלה הייתה מלחמה, ואז 'אחרי המלחמה', ואז מלחמת ההתשה. כל יום היה כמעט חגיגה. היו הרבה תקופות כאלו, הביקור של סאדאת ב־77', למשל. זה נפל מהיום למחר והיה צריך להתארגן לאירוע תוך 24 שעות. שלחתי כתב למצרים והוא הקים אולפן בקהיר - זה כמו לשלוח היום מישהו לאיראן. באתי לבקר אותו במצרים. אתה מסתכל ולא מאמין, זו הייתה הצלחה אדירה. אנחנו המצאנו את ה'פריצות': אם יש למישהו ידיעה, מעלים אותו לשידור. קראו לזה 'הטלפון האדום'. אנחנו התחלנו עם התוכניות 'גלגל חמישי' ו'גלגל שישי' – שהקדימו את גלגלצ".
רבים זוכרים את נאור מתפקידו כשותפו של זאב ענר בתוכנית הרדיו "מחפשים את המטמון", שבה התוודעו המאזינים דרך שעשוע וכתב חידה לפרקים בתולדות ארץ ישראל. "זה היה 80% רייטינג. המדינה סגורה, פעם בחודש מתשע בערב עד 11. באותה תקופה הטלוויזיה רק התחילה ולא שמו עליה, הייתה לנו הצלחה אדירה. מה שקטע את זה היה מלחמת יום הכיפורים".
היית מחזיר את התוכנית?
"אי אפשר. היא הייתה בנויה על ידע – פעם, כששאלו 'לאיזה מלך נורווגי הייתה יד אחת', המתמודד היה צריך לדעת את התשובה. היום אתה כותב בגוגל 'מלך נורווגי בעל יד אחת' וזה מחסל את התוכנית, שהייתה בנויה על המתח שבין הידע של המתמודדים והכסף שהציעו מהבית. באוניברסיטה העברית הכרתי בחור שאת כל הלימודים שלו מימן מהפרסים ב'מחפשים את המטמון'. פעם נכשלה אישה אחת, והגענו זאב ואני לראיין מישהי לתוכנית הבאה, וכשהיא גילתה מי אנחנו היא התחילה לצעוק עלינו: 'בימים כל כך קשים אתם לא מוכנים להתחשב באנשים קצת, לעזור מהצד?'. היו המון אמוציות".
השפה ברדיו היום מאוד אלימה.אופירה אסייג למשל מרשה לעצמה לקלל בשידור.
"יש מושג, 'פני הדור', ואני לא רוצה להגיד כמו מה הם פני הדור. מנהלים טובים היו צריכים להעמיד במקומם אנשים שמתנהגים לא בסדר. מי שמשבץ כנראה חושב שהוא יודע מה טוב לרייטינג".
נאור, שעד היום התרכז בעיקר בכתיבה ובמחקר בתחומי תולדות ארץ ישראל וכתב רומן אחד בלבד, "17 המדרגות", חוזר בעלילת הספר החדש אל אהבתו הישנה - העיתונות והנעשה בה מלפני הקלעים ומאחוריהם. ב"עמוס המלך הראשון" הוא מתאר את חייו של איש תקשורת מצליח בעלילה שנעה בין תל אביב, לונדון ומוסקבה.
"יום אחד אמרתי לעצמי, אני הולך לכתוב ספר סיפורי", הוא אומר. "אני הולך להמציא דמות של בעל טור שמסובב את כל המדינה על האצבע, שהוא הכי מקושר, מהיחידים שיש לו את מספר הטלפון של נשיא ארצות הברית. יש לו טור פוליטי שבו הוא כותב בכל יום 1,000 מילה, הוא מכניס לכולם וכולם מפחדים ממנו פחד מוות. באיזשהו שלב הוא מסתבך בגלל משהו שקרה בתקופה שבה הוא חי בלונדון. גנגסטרים, כנראה רוסים, מתחילים לאיים עליו ולדרוש ממנו כופר, והוא נאבק בזה עד הסוף. תוך כדי כך נכנסו דברים על מוסדות בתקשורת שהיו ואינם. היה גוף שנקרא 'ועדת העורכים': היו מזמינים עורכים ובעלי טורים, וראש המדינה ושר החוץ היו מגלים להם סודות בתנאי שלא יפרסמו אותם".
עד כמה העלילה מבוססת על המציאות בתקשורת כפי שחווית אותה?
"העניין הוא ספרותי. אי אפשר לשים את האצבע על משהו זהה למציאות, זה מחבר הכל ביחד. בספר, עמוס עצמו כותב על הסיפור הראשון שלו, שכל דמיון בינו לבין המציאות הוא מקרי. הוא הציג את מה שהוא כתב כדמיוני, למרות שזה נכון. דבר אחד בטוח: גם היום יש בעלי טורים, 'מונופוליסטים' בתחומם, שלא מעוניינים שייכנסו להם לתחום. בעיתון המתחרה יש לעמוס יריב שחוץ מלירות בו עושה הכל כדי לפגוע בו. זה היה אופייני לתקשורת - יריבות בין בעלי טורים או עורכי מדורי ספורט. אסור להזכיר את האיש הזה על ידו, המתחרה שלו. הוא נהיה חולה מזה, עד כדי כך. הוא לא עומד בלחץ מכך שהוא לא מספר אחת יותר".
שתלת בפיו של עמוס את המילים "לא יהיה כלום כי אין כלום" - למה?
"זה רמז לימינו, כשמישהו מותקף. אני לא בטוח שרק נתניהו אמר את זה. הוא מנסה להגיד שמדובר במתקפת שווא".
מוקדם להספיד
נאור, חתן פרס סוקולוב שעבד בין השאר בעיתונים "במעלה", "במחנה נח"ל", "במחנה גדנ"ע", השבועון "רימון", "דבר", ושבמסגרת הקריירה האקדמית עבד בכתב העת "קשר" לנושאי תקשורת, מודאג ממצבה של התקשורת היום.
"אמצעי התקשורת משתנים מטבעם", הוא אומר. "יש אמצעי תקשורת אחד שנמצא בסכנה – הפרינט - אבל אם אתה חושב שהטלוויזיה היא מדיום בטוח, יכול להיות שהדיגיטל יאכל את כולם, ומי יודע מי יאכל את הדיגיטל. פעם, אחרי שהמציאו את הפקס, אמרו: 'מה כבר אפשר להמציא אחרי זה? פלא טבע שאין שני לו'. אתה מכניס משהו בארגנטינה ותוך שנייה זה פה, והיום לא צריך את זה, אז קשה לחזות מה יהיה. אני מציע עוד לא להספיד. כשהמציאו את הטלוויזיה אמרו שהרדיו ימות, והוא קיים וגם מתחדש בדברים כמו תחנות אינטרנטיות. אמצעי התקשורת הם כמו עוף החול: קוברים אותם והם קמים מחדש".
למה הציבור מאבד את אמונו בתקשורת?
"זו מחלה עולמית. יש איש אחד באמריקה שרק אומר 'פייק פייק פייק', וזה מידבק. אני לא בטוח שאמצעי התקשורת הם כליל היופי וכליל השלמות, אבל זו לא גישה נכונה, לחשוב שכל מה שכתוב בתקשורת הם המצאות ושקרים. אצל החרדים המציאו את המילה 'תשקורת': 'כל התקשורת החילונית היא אנטי־אנחנו'. מבחינת אנשים רבים היא רעה מאוד, אבל אי אפשר בלעדיה. התקשורת קיבלה עם השנים גוון שהוא מרכז־שמאלה, לכן אנשים מהימין ממש שונאים אותה. אני אומר להם – בבקשה, עשו את התקשורת כמו שאתה ומבינים".
"במדינה דמוקרטית כל מי שרוצה ובעל אמצעים יכול לפתוח כלי תקשורת משלו, והיום לימין יש את 'ישראל היום' ואת ערוץ 20. השאלה היא למה צופים בערוץ 20 כל כך מעט. פעם אמרו שהתקשורת חזקה מאוד במרכז ובשמאל, והיום יש הרבה אנשי תקשורת ימניים, והערוץ עדיין לא התרומם. הרבה אמצעי תקשורת מנסים לשחק על האיזון הזה, כמו בין בן כספית וקלמן ליבסקינד ב'מעריב'".
ראיון עם יגאל עמיר הוא לגיטימי?
"לא ראוי לראיין אדם כזה, והם ראיינו אותו בכזו התלהבות. הייתי אומר את אותו דבר אם זה היה רוצח אחר ולא רוצח ראש הממשלה. בערוץ 20 הביאו אותו כאילו היה להם סוס מנצח".
עם איזה עיתונאים צעירים עבדת שהפכו לבכירים?
"גלי צה"ל היה אחד המרכזים הכי גדולים של התרבות בזמנו. מגלי צה"ל יצאו לפחות 100 עיתונאים שהפכו אחר כך לאנשים המרכזיים ברדיו ובטלוויזיה. עודד בן עמי, יואל אסתרון, נחמן שי. כשהגעתי לגלי צה"ל, אריה גולן היה חייל. הייתי אוסף אותו מהרצליה. לכל דור ודור היה מפקד שהתייעץ עם קודמיו. אני אחרון הדורות הראשונים. יש מעטים היום מהדור שלי. הייתה לי תרומה גם להצלחתם של ציפי גון־גרוס, קובי מידן ואחרים. ראיתי אותם עם דמעות בעיניים כשמשהו לא הצליח להם, ואני מרגיש עם כמה מהם קשרים משפחתיים".
מרדכי נאור: "אמרו שהתקשורת שמאלנית, פתחו את ערוץ 20 ולא צופים בו"
מרדכי נאור מספק הצצה אל מאחורי הקלעים של התקשורת וטוען: "מעולם ראש ממשלה לא ישב עם בעל עיתון וחשב איך לקלקל לעיתון אחר"
