המוזיקאי רוברט ג'ונסון הקליט רק 29 שירים בקריירה שלו, בשנים 1936–1937. אין שום תיעוד שלו בווידיאו, וקיימות רק שתי תמונות סטילס מוכרות שלו. הוא מת בגיל 27, חסר כל ואלמוני כמעט לגמרי. ועדיין, בתעלול מרתק במיוחד של הגורל, הוא הפך לאחד מהמוזיקאים המשפיעים ביותר בתולדות הבלוז, ובמובן מסוים גם הרוק'נרול. האמרגן ומגלה הכישרונות האגדי ג'ון האמונד קיבץ בראשית שנות ה־60 את השירים של ג'ונסון לאלבום, שהגיע בעיתוי המושלם. השלב הקריטי שבו בלוז אמריקאי החל לחלחל לאיים הבריטיים, ויצר להקות אנגליות אגדיות שינקו במקביל תה עם חלב וגיטרה מרירה־מתוקה מדלתת המיסיסיפי. הרולינג סטונס הקליטו קאברים לכמה מהשירים של ג'ונסון בראשית ימיהם, ובהמשך הגיעו לד זפלין וקרים, שהושפעו ממנו משמעותית. גם בוב דילן ופליטווד מק ציינו אותו כמקור השראה חשוב. אבל המעריץ הגדול ביותר היה אריק קלפטון, שהקליט אלבום שלם משיריו של הבלוזיסט שהלך לעולמו כמה עשרות שנים קודם לכן.
מה שהעצים במיוחד את המיתולוגיה של ג'ונסון היה הסיפור שנכרך בו, ולפיו מכר את נשמתו לשטן בתמורה לכישרונו המוזיקלי. עלילה שזכתה כבר לאין ספור וריאציות, ועכשיו הפכה סוף־סוף לסרט דוקומנטרי, ששמו כבר מסגיר את תוכנו - Devil at the crossroads - המשודר בנטפליקס. האגדה, שזוכה בסרט להמחשה מרתקת (ולאנימציה פשוט מהממת), היא כזו: ג'ונסון הסתובב כמה שנים טובות באזור דלתת המיסיסיפי וניסה להתפרנס מנגינה.
הימים היו ימי השפל הכלכלי הגדול, רגע אחרי סוף תקופת העבדות. מרבית השחורים באזור עדיין עבדו בשדות הכותנה בתנאים מחפירים, ובסופי שבוע מצאו נחמה במועדוני מוזיקה מעופשים. המצב הכלכלי והחברתי הקשה יצר שתי תופעות מנוגדות. מצד אחד, השחורים התקרבו מאוד לכנסייה והפכו לאדוקים. ומהעבר השני, נזקקו יותר ויותר לפורקן, שנתפס כאסור בעיני כוהני הדת. ריקודים, שתייה ומוזיקה חיה. המושמצת ביותר הייתה מוזיקת הבלוז המתהווה - ששיקפה את קשיי החיים של האדם הקטן - וזכתה לתואר "מוזיקת השטן".
ג'ונסון ניסה את מזלו כמוזיקאי נודד, בדומה לרבים אחרים, ובהצלחה מועטה. עד שנעלם מהשטח לפרק זמן משמעותי, וכששב - ניגן בגיטרה יותר טוב מכל אחד אחר. באופן ייחודי ווירטואוזי. אריק קלפטון אמר שכדי לנגן את ג'ונסון נדרשים שני נגנים. ההיעלמות הממושכת, והשיפור העצום שבא בעקבותיה, יצרו את השמועה שעל פיה ג'ונסון עשה עסקה עם השטן. אגדה שיש לה שורשים עמוקים בתרבות האפריקאית, שהביאו איתם השחורים שחיו באזור הדלתא. והיא כמובן גם אוניברסלית, ע"ע פאוסט.
לפי אותו סיפור, ג'ונסון הגיע לצומת הדרכים של כביש 61 וכביש 49 בעיירה קלארקסדייל מיסיסיפי, שם פגש בשטן שהציע לו להפוך אותו לגיטריסט גדול בתמורה לנשמתו. כשג'ונסון הסכים, השטן לקח את הגיטרה שלו, כיוון אותה, ניגן בה מספר שירים והשיב אותה לג'ונסון, שבזאת הפך לנגן־על. סיפור מוזר ביותר, שכמו שעולה מהסרט - ג'ונסון עצמו הרבה להעצים אותו. הוא כתב שירים שעסקו באותו מפגש, וניגן לא מעט בבתי קברות, בשעת לילה מאוחרת. מה שהפך אותו, בדיעבד, לאגדה, אבל לא ממש סייע לו בחייו הקצרים. ג'ונסון מת בגיל 27, ככל הנראה כתוצאה מהרעלה של בעל נבגד שהבלוזיסט המורבידי התעסק עם אשתו. כן, 27. ראש וראשון במסדר המוזיקאים הגדולים שהלכו לעולמם דווקא בגיל הזה. עוד עובדה שהעצימה את המיתולוגיה.
לאורך השנים סיפורו של ג'ונסון זכה לאין ספור אזכורים בתרבות הפופולרית. בסרט "אחי, איפה אתה?" של האחים כהן הייתה אפילו דמות של גיטריסט, טומי ג'ונסון, המוכר את נשמתו לשטן. עכשיו, כאמור, הוא גם מובא בסרט תיעודי, שלקח על עצמו משימה מאתגרת. אין תיעוד ויזואלי של ג'ונסון. אין כמעט עדים חיים, הוא נפטר ב–1938. ולכן ניתן להשתמש רק בשחזורים ובמרואיינים מומחים (פרט לנכדו של ג'ונסון, שמעולם לא הכיר את סבו). ועדיין, התוצאה מרתקת ומפיחה חיים מחודשים בשאלה החשובה באמת מאחורי כל הממבו ג'מבו הזה - עד כמה רחוק צריך אדם ללכת, ועל מה עליו לוותר כדי לממש את הפוטנציאל ואת החלום שלו.
***
על הסכין
1. עוד חדש ומומלץ בנטפליקס: undercover, סדרת מתח בלגית–הולנדית העוסקת בשני שוטרים סמויים, המתגנבים לשורותיו של ארגון פשע המייצר אקסטזי ומנסים להפליל את ראשיו. לא סיפור חדשני במיוחד, אבל הוא עשוי באופן מותח ומהוקצע מאוד. הבונוס הוא הצצה ביחסי הגומלין (המורכבים, מתברר) בין הולנדים ובלגים.
2. הפלייאוף התחתון בליגת־העל שלנו בכדורגל מעיד על כל הכיעור בספורט המקומי. קבוצות הנאבקות מול הירידה מנצחות בקלות מרגיזה את אלה שכבר איבדו עניין, והכל צפוי ומדיף ריח רע. באנגליה, למשל, פולהאם - שכבר ירדה ליגה - גברה על קרדיף, שנאבקת בירידה. זה נקרא, בפשטות, תרבות ספורט. וזה לא קיים אצלנו.
3. ובאותו הקשר - לא בטוח שירידת הליגה של בני סכנין היא אסון כזה גדול. בעידן שבו המוני שחקנים ערבים משתלבים בנבחרת ובקבוצות המרכזיות בישראל, כבר אין צורך בקבוצה נבדלת ומובהקת של המגזר. יום אחד, אינשאללה, זה יקרה גם בפוליטיקה, כשאנשי הציבור הערבים הבכירים ישובצו במפלגות הגדולות והכלל־ארציות.