דליק ווליניץ על התקף הלב שגרם לו לשנות את חייו, אינסטגרם ופוליטיקה

“אני זוכר את הפעם הראשונה שהיה צחוק ב'זהו זה', זה היה מוני מושונוב ואנוכי. היו המון פינות בתוכנית, הייתה פינת תיאטרון שאני הנחיתי. פעם אחת הגיעה שחקנית מהקאמרי שהוא הכיר אישית והוא ביקש לעשות את הפינה. אז הגיע רגע הפינה ומוני אומר ‘משמאלי יושבת השחקנית...', אך הוא לא זוכר את שמה, ופונה אלי לעזרה. אני התפרקתי מצחוק, וזה נגמר בזה ששכבנו על הארץ צוחקים. ואז הכרזנו ‘להקת ברוש' כדי שינגנו עד שנתאושש, אבל הם בכלל היו מפוזרים ולא היו מוכנים לשידור, היו שלוש דקות של צחוק בלי פוסק באולפן. התברר לנו בדיעבד שזה עבד מאוד. אז החלטנו במקום איפוק לתת לצחוק להתפרץ, בעיקר כשמישהו עושה אימפרוביזציה על הטקסט, מפתיע את השני - ומביא את המצב למקומות חדשים".

ווליניץ, שהשתתף בעונה הראשונה של התוכנית, אך לא המשיך בעונות שבאו אחריה ולא הפך לאחת הדמויות הזכורות מהתוכנית, זוכר את השינוי שהביאו לטלוויזיה - שנמשך גם אחרי עזיבתו: “הרשינו לעצמנו לעשות מה שאנחנו רוצים, היה טקסט ועליו הייתה אימפרוביזציה, התוכנית שודרה בשידור חי, והיו מקרים שלא יכולנו להפסיק לצחוק, התגלגלנו מצחוק והמשכנו לדבר. גם כמותית זה היה שלוש פעמים בשבוע שידור חי ושלוש פעמים בשידור חוזר, ההצלחה הייתה כל כך מיידית שזה היה שוק".



אתה מצטער שעזבת את “זהו זה" לפני שהפכת לכוכב ענק?
“לא נעים להגיד, אבל ממש לא. עשיתי עשר שנים תוכנית חשובה יותר מבחינת תרומה לחברה - ‘שמיניות באוויר'. אני אוהב את מוני, בראבא ואת כולם, בעיקר פרגנתי להצלחה שלהם. העלינו נושאים לראשונה - עד שלא דיברנו על אנורקסיה ודיסלקציה, אנשים לא ידעו מה זה. ראיינו בגובה העיניים, ואנשים אהבו את זה, העלינו שאלות כמו: מה זה להיות ילד נכה? ואף פעם לא מכיוון המסכנות אלא כילדים מנצחים".

“שמיניות באוויר" היא שקיבעה אותך בתור מנחה נוער?
“מבחינה ציבורית, כן. אישית עבדתי כבר בהדרכה, אחרי צבא עסקתי בהדרכה במקומות לא פשוטים, בקריית שמונה, בתל אביב בשכונות. אני חושב שהכי הייתי מחובר באמת לנוער, אבל טלוויזיונית זה התחיל שם".

אנשים עדיין שואלים אותך על טוליפ, כלבך האהוב מהתוכנית?
“הרבה אנשים קוראים לי ‘טוליפ', כי קראתי לו בשמו והוא לא קרא לי בשמי".



השניים התקבעו בתודעה כצמד “דליק וטוליפ", והשחקן נזכר בפרידה מכלבו. “טוליפ מת בשיבה טובה בגיל 16, והאמת שהייתי צריך להרדים אותו. שנה שלמה סחבתי אותו בסוף ימיו, היה לו מאוד קשה, אבל אם זה היה היום, הייתי מרדים אותו שנה קודם. מתו לי חברים, מתו לי אנשים קרובים, טוליפ היה דמות אהובה בחיי, בוא נגיד שלקח שנים עד שהגעתי לקשר עם כלב כמו הקשר שהיה לי איתו".

המהפכה בעיצומה

העשייה הטלוויזיונית של ווליניץ בן ה־67 מלווה את המסך הישראלי במשך ארבעה עשורים, מימי הערוץ הראשון דרך תוכניות ילדים כמו “חיות וחיוכים", “גדולים מהחיים" ו"דיג דיג דוג", הטלנובלות “השיר שלנו" ו"דני הוליווד", ועד “המנצח" בכיכובו של ליאור אשכנזי, ששודרה בשנה שעברה. כעת חוזר ווליניץ למסך לתפקיד שהיה מזוהה איתו במשך שנים, בסדרה “גיבור אמיתי", שתשודר בערוץ KIDZ לצופי יס, לצד כוכבים כמו רן דנקר, ג'וי ריגר, שירה נאור, נווה צור, טום באום, עדי חבשוש, גאיה שליטא כץ ואחרים.

“אני משחק את אודי שניר, הוא גיבור שנע איתי המון שנים. הוא התחיל איתי ב'השיר שלנו', המשיך ל'דני הוליווד'. הוא מנכ"ל ערוץ 2, ובסדרה הוא מקבל תפקיד חדש", מספר ווליניץ. “הוא טיפוס שבשם הרייטינג מוכן למכור את אמא שלו, הוא חסר גבולות, חסר מעצורים, חסר אנושיות. זה מביא עד כדי גיחוך את הדבר האמיתי של לעשות הכל כדי להשיג עוד נקודות.

כשהתחלנו עם הדמות, המאבק על הרייטינג היה בשיאו, והערוצים ירדו נמוך. היה מסך מפוצל חצי פיגוע וחצי משחק כדורגל, סיפורי דודו טופז והמשתתפים שהוא השפיל, ניצול ילדים - ימים קשים. התחרות היא עדיין גדולה, היא נמדדת כל יום, אבל יש התמתנות מוסרית. יש פה ממד סאטירי, כשאורי גרוס כותב על זה הוא לוקח את זה עד האבסורד, והבסיס הוא איתן. יש לו עוזר, בעבר זה היה יואב צפיר, עכשיו יש לנו קורבן אחר. אבל אודי שניר חוטף כהוגן בסדרה הזו".

במה שונה בעיניך עולם הבידור של הילדים של היום מזה של פעם?
“אין עולם ילדים. מי שחושב שהסדרה הזו היא סדרה לילדים, טעות גדולה בידו - היום הילדות נגמרת בערך בגיל 6, וגם בזה אני מגזים, אפילו פחות. כל תוכניות הילדים הן מתוחכמות, יש בעיקר חוסר מנוחה, כל הזמן תחושה של ‘יאללה נקסט'. עוד גירוי, עוד תנועה, הכל נע במהירות. בגלל הנוכחות החזקה של הרשת ילדים צעירים נחשפים למלא אינפורמציה, כולל פורנו בגיל רך, אבל רגשית הם באותו מצב, ולכן יש פה רמה מסוימת של נזק".



יש בך רצון לחזור לטלוויזיה היותר תמימה של רשות השידור?
“החזרה לאחור - אני בספק אם זה יקרה, הילדים היום בעיקר חסרי מנוחה. קח את ‘הסיפור של אווה' כמשל, אנחנו לא יכולים להעביר תכנים בכובד ראש, אנחנו צריכים סטורי, קצר, מהיר. תהיה שפה חדשה, שאני מודה - אני לא יודע לדבר אותה. כל מי שיעשה טלוויזיה יצטרך לדבר אותה. טלוויזיה עדיין נצפית בכוח שלה, עוד מעט לא יהיה לה מקום".

מה יהיה על המנחים והשחקנים?
“ישתלבו ברשת, בדברים שהם לא בטלוויזיה. פעם הייתה מדורת שבט, כולם ראו ערוץ אחד, אחרי זה היו שני ערוצים, היום יש עשרות ערוצים, יהיה פילוח מאוד מדויק של קהל היעד ותהיה תוכנית לכל גיל, לשכבות סוציו־אקונומיות, לקשישים. בטלוויזיה רב־ערוצית, ההכנסות תהיינה קטנות יותר, התוכניות פחות איכותיות, מה שיישאר בסוף זה דרמות איכותיות, שאותן עושים ברמה גבוהה. ב'גיבור אמיתי' יש השקעה מאוד גדולה בערוץ של ילדים ונוער, מאוד גדולה בתסריט, גם בבמאי נפלא, צוות שחקנים יקר ואיכותי, זה משהו שתמיד יעבוד, סיפור דרמטי כתוב היטב ימשיך לעבוד".

כוכבי הילדים של היום, יוצאי ריאליטי, לא בדיוק מעבירים מסרים חינוכיים - מה דעתך על זה?
“אני בטוח שמדובר באנשים מאוד מוכשרים ואינטליגנטיים, אבל מה שקובע זה כמה הם יפים וכמה קשה הם עובדים. זאת עבודה - אני רואה כמה קשה הם עובדים, נון־סטופ, סטוריז, הכל חייב להיות מתועד, כל מפגש, כל נשימה, זו עבודה מרגע שאתה קם ועד הרגע שאתה הולך לישון, זו מלחמה על כל לייק. זה עולם חדש ואחר, אין בו מקום למסרים חינוכיים, למרות המחווה של נועה קירל ביום השואה, לא מזה ה'גלאמר' שלהם ינסוק. ולכן זה כמובן יותר שטחי, יותר מהיר, ויותר קצר רוח, פחות סבלני. גם אני צועד לכיוון הזה, בהרבה אטיות, כי שורשי במקומות אחרים".

אתה פעיל ברשתות חברתיות?
“בפייסבוק לפעמים. אבל אני לא מצייץ ולא נמצא באינסטגרם".

יש יותר ויותר עיסוק ב"עצמי" בעולם הזה, איך אני נראה בסלפי.
“השוק הראשון שלי היה לפני 20 שנה כשהלכתי לכיתה ושאלתי מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, והם אמרו ‘סלבס', כאילו זה איזה מקצוע, כאילו זה טייס, עורך דין או פועל נמל, וזה הכיוון".

אתה פסימי לגבי העתיד?
“אני גם אופטימי וגם קטסטרופלי, לפעמים אני שואל מאיפה תיפתח הרעה. אני לא רק אופטימי, בזכות זה אני מוכן לכל צרה. אחד החששות שלי זה שאני מדבר ממרומי גילי. במקום להבין שיש דינמיות שהכל משתנה, שיש שפה שאני לא מבין עד הסוף, שיש לה עומקים. יש לי בן בן 32, ואני בטוח שאני לא מסוגל לעקוב אחרי ההתכתבות שלו והשפה שהוא מדבר, אז כשמדובר בבני 20 זה עוד יותר קצר רוח, אבל הם לא פחות אינטליגנטיים מאיתנו. אתה חייב להיות מושחז, לשמור על שמץ של ציניות, לשמור על פתח מילוט, מדובר בשפות שמתחלפות. אנחנו בעצם נמצאים במהפכה הכי גדולה בתולדות האנושות. כי היא קורית בזמן קצר, כמה עשרות שנים וכל העולם השתנה, העובדה שאני יכול להיות בלב ים ולדבר איתך בלי שום בעיה, העובדה שאני יכול לתקשר איתך ויזואלית ומילולית, היא מדהימה. הנושא של היכולות הבלתי נתפסות של שימוש במחשב, הטלפון שאני מדבר איתך בו הוא הרבה יותר עוצמתי מכל המערכות ששלחו אדם לירח, זו מהפכה גדולה ועצומה".

בודהיזם בקטע טוב

הופעתו של ווליניץ בסדרת דרמה היא הבלחה נעימה וקצרה עבור השחקן, שבשני העשורים האחרונים מקדיש את פעילותו לשידור מעל גלי האתר: “עיקר העיסוק שלי ואהבתי הגדולה היא הרדיו, אני עובד ב'רדיו תל אביב' 102FM, בפריסה ארצית (התוכנית משודרת גם ברדיו דרום, רדיו חיפה וברדיו גלי ישראל), מ־6 עד 7 בבוקר. עושה את זה שנים, והכיף ברדיו מסחרי זה שהפידבקים הם מיידיים ואתה יודע מה אתה בשביל אנשים, אני מאוד נהנה שם. במקביל אני עובד ברדיו ‘מהות החיים' של שרי אריסון, ששם אני עושה סדרות על בודהיזם, יחד עם ד"ר נעמה אושרי. ואני עושה תוכנית אקטואליה עם שמואל שאול וד"ר רות קלדרון, ואני מתעמק מאוד, זה רדיו רוחני במובן הטוב. אני עושה נגיעות בתיאטרון, אבל אני רק נוגע בתחום, ואני לא יכול לעבוד בו באופן מלא, גם אם מחר יציעו לי לשחק את ריצ'רד השלישי בתיאטרון רפרטוארי, אני אסרב כי אאבד את העבודה שלי - אני לא יכול להופיע בכרמיאל בלילה ולקום בבוקר".

קשה לקום בבוקר בשעות כאלו, לנהל אורח חיים כזה?
“כמעט 20 שנה אני לא מכיר מציאות אחרת. יש אנשים של בוקר ואנשים של לילה, אני כל כך מתענג על הבוקר, ואני מעולם לא הייתי בחיי הלילה".

במשך שנים שידר ווליניץ את התוכניות “יש עם מי לדבר", “יוצאים לאור" ותוכנית ראיונות עם לוחמים - “ביטחון אישי" בגלי צה"ל. בשנת 2012, עם כניסתו של ירון דקל לתפקיד מפקד גלי צה"ל, הוא החליט להוריד את התוכנית של ווליניץ. בתגובה נתן השדר ראיון לוחמני ל"מעריב", שבו הלין על המהלך. כעת הוא מתייחס לפרשה: “בוא נזכור את מי העיפו אז מגלי צה"ל: את גולן יוכפז, אחד מאנשי התקשורת המובילים, את מיכה פרידמן, שהיה מקור ידע עצום לתחנה הצבאית, והקול הכי טוב - ווקאלית, ועוד סדרה של טעויות שנעשו. דקל דיבר על ‘להצעיר את התחנה', הוא העיף כל מי שהייתה לו עמדה של כוח. הקסם של גלי צה"ל היה שאנשים צעירים בני 18־19 עושים מפגש עם אנשים עם ניסיון רב־שנים, וזה יצר את התחנה המיוחדת הזו".

אחד האירועים המשמעותיים בחייו של ווליניץ הוא ללא ספק התקף הלב שבו לקה בגיל 37, ולאחריו החליט לשנות את אורח חייו ואימץ תזונה טבעונית הרבה לפני שהדבר הפך לטרנד. על השינוי שגרם לו ההתקף מספר ווליניץ: “זה מנהל אותי, לטובה. הידיעה המוחלטת שבדרך הטבע אנחנו נזדקן, נחלה ונמות, היא חשיבה בסיסית ומעצימה, ומי שלא מבין את זה גוזר על עצמו סבל הרבה יותר גדול. אני יודע בלימוד חווייתי שבדרך הטבע אני אזדקן, אחלה ואמות, כמו כולם. זו ידיעה מאוד חשובה. בעקבות החוויה יש לי אמונה שהיא יותר חזקה מהמקובל בעובדה שיש איזו אנרגיה - תקרא לזה קארמה, גלגול נשמות, כל תרבות קוראת לזה אחרת. כשמכריזים על מוות מוחי - אני לא חושב שמדובר בהתאפסות מלשון ‘אפס'. יש אמירה בודהיסטית לגבי דרך הטבע, מעשיך הם הקרקע לרגליך - אם אתה שואל מה מעשינו כאן על האדמה, אז אני אגיד ‘עשה טוב וסור מרע'".

בעקבות התקף הלב הפכת לטבעוני ואף ביימת הצגה בעניין - איך אתה מרגיש כשהטרנד הזה תפס פתאום יותר ויותר?
“התחלתי מהעניין האורגני, שהוא חשוב מאין כמוהו. הקמתי את העמותה לצרכנות אורגנית. במשך הרבה שנים צעקתי ‘זה מסרטן', ו'זה רצח עם' - הכל היה נכון, כמות חומרי ההדברה הצטמצמה אבל היא עדיין עצומה. כשצעקתי ‘סרטן', אנשים סגרו את אוזניהם, כשזה הפך ללייף סטייל - זה תפס".

מיקי חיימוביץ' הצהירה שהיא לא רוצה לשבת על כיסא מעור בכנסת וחטפה עליהום, מה דעתך בעניין?
“זכותה לעשות מה שהיא מרגישה, אבל אני לא שם. גם לא תמצא אותי מטיף לאנשים ולא קם מהשולחן אם מישהו אוכל לידי משהו שלא נראה לי. העתיד הוא בבשר המלאכותי, לא בטבעונות כמו שהיא היום. משקיעים מיליארדים. זה יהפוך למיינסטרים ויחצה את ה־%50. זה כשלוקחים תאים של פרה והופכים את זה לסטייק. זה קיים כבר היום, אבל יקר מדי. בעוד עשר שנים האפשרות תהיה נגישה. גם אם אתה מוכן להתנתק מהעניין המוסרי, נניח שהוא לא קיים, עדיין יש בעיה בריאותית עם הבשר - הוא ברובו קלוקל מכל בחינה אפשרית, מזה שהוא תוסס ורווי חיידקים, ויש בשרים עם הורמונים ואנטיביוטיקה, מה שיוצר חיידקי־על. זה אסון גם סביבתית, מבחינת מה שצריך להשקיע כדי לגדל את החיות, ואני אומר כל הזמן שהטבעונות צריכה לעבוד בשלושה ראשים - המוסרי, הבריאותי והסביבתי, רק אז היא תצליח לשכנע".

חושב באופן חופשי

ווליניץ לא נמנע מלהביע את דעותיו לגבי השיח בישראל, שהופך לאלים יותר ויותר, בעבר אף יצא נגד חוק ה"נאמנות בתרבות" שקידמה שרת התרבות מירי רגב. “הבעיה העיקרית היא לא מה שעשתה רגב בפועל, אלא הצנזורה העצמית שהתיאטראות עשו על עצמם בעקבות האווירה שנוצרה, אווירה של פחד ורדיפה", הוא אומר. "אומנות היא לא ביצוע, היא לא צריכה לנוע במרכז, היא צריכה לנוע בקצוות, היא צריכה להניע ליצור תנועה, היא לא יכולה להיות נחמדה, ומי שמצפה לאובייקטיביות הוא אידיוט - זה לא הסיפור. האומנות מציבה מראה, ובעיקר היא צריכה לפעול באופן חופשי, גם האומנים הכי תלויים במימון שלהם, מיכלאנג'לו ודונטלו, פעלו בחופשיות במסגרת המימון".

השיח הפך להרבה יותר אלים, אתה מרגיש חופשי להביע את דעתך במציאות של היום?
“לא חטפתי אף פעם, כי אני חושב באופן חופשי. ההומניזם אצלי מעל הכל, ואני חושב שצריך להגיע לפשרה מרחיקת לכת ביחסים עם שכנינו, אבל אני מבין גם את הבעייתיות, ואת החשיבה של אנשי הימין, ואני מבין מאיפה באים הפחדים שלהם. אז אני בעיקר לא שונא אף אחד".

אתה שומר על מילותיך?
“לא, תוכנית הבוקר שלי היא תוכנית אקטואליה רכה. הדעות עוברות, ואם יש משהו, בעיקר דברים שקשורים בגזענות, בחוסר סובלנות, אני מדבר עליהם".

אתה רואה פתרון למצב עם שכנינו?
“אחד הרגעים העצובים שלי היה כששטייניץ אמר שגם בעוד מאה שנה נהיה במלחמה מול עזה. גם אם הוא צודק וזה מה שיהיה, וגם אם זה לא יהיה בגללנו - זה משהו שאסור שייאמר על ידי מנהיג. בשאיפה הבסיסית אנחנו צריכים לרדוף שלום ולהשיגו. אל תתערב לי בתקווה, אסור לנו להפסיק לרדוף שלום. זה לא קשור בפרקטיקה של מה שאנחנו עושים. זו הייתה התערבות בתקוות, אל תגיד שזה לא יהיה - כי התפקיד שלך הוא לגרום שתהיה תקווה".
הרבה אומנים הביעו אכזבה מתוצאות הבחירות, וביקרו את תושבי הדרום שהצביעו לנתניהו.



“זה אבסורד, השמאל צועק ‘למה לא הכו בעוצמה במחבלים'. זו ההוכחה כמה דברים הם מורכבים. האם צריך לטפוח על גבו של ביבי הזהיר שנמנע ממלחמה מיותרת או לזעוק ‘מה אתה עושה, אתה מכין את הסבב הבא?'. האמת היא מאוד מורכבת, והיא לא כולה אצלי, אז אני נבוך כמוך בסיפור הזה. התחושה היא שצריך לקרות שם משהו אחר ממה שקורה עכשיו - ומה זה משהו אחר? אנחנו שומעים כל יום שבע טענות שונות, צריך להכות בהם ומצד שני להפוך את עזה לכלכלה משגשגת וליצור תנועה מדינית גדולה. עמוס עוז דיבר על כך שצריך להיות מקל גדול, לשמור על הכוח ומצד שני להבין את המצוקה של השכנים שלנו, להבין שהצדק אף פעם לא בצד אחד. אתה לא יכול להגיד לפלסטיני ‘אתה לא סובל, לא קשה לך'".

גם קמפיין MeToo#, שעורר סערה, השפיע על השיח. אתה זוכר אווירה שונה על סטים של פעם?
“הזהירות היום הרבה יותר גדולה, וטוב שכך. אנחנו בתקופת מעבר שאנשים בגילי עומדים ומשתוממים. אני רואה את הבן שלי, איך ההתנהגות שלו שונה באופן קיצוני מזו של אנשים לפני 30 ו־40 שנה. יש הקצנה, ויש איזו מהפכה, מתחת לגיליוטינה יש גם קורבנות, אבל זה מתאזן והולך לפעמים לכיוון הנכון".

סיפרת שמפריע לך היחס לאנשים מבוגרים בארץ. לדעתך המדינה עושה מספיק? זה גורם לך לחשוש?
“אנשים צעירים לא מבינים את העובדה שהם יזדקנו. אני אומר להם - באופן הכי אגואיסטי - דאג לעצמך. אם אנשים יבינו שהם יזדקנו, הדאגה שלהם לחיים בטוחים ולרווחתם של הזקנים סביבם תגדל, זו תחושה מטומטמת שהם לא יהיו שם. יש קשישים רבים שחיים מ־2,000 שקל בחודש וצריכים לבחור בין אוכל, תרופות וחימום בחורף, פשוט נורא. זה היה מדהים כמה זה לא דובר במערכת הבחירות האחרונה. הפוליטיקאים יגידו ‘תסתכל במצע סעיף 16א' - ‘דאגה לרווחתם', אבל אף אחד לא עושה שום דבר".