מרימים לחיים

בראיון ל"ניו יורק טיימס" אמרה כריסטינה אפלגייט שכשהיא צפתה בסדרה בכיכובה, לצד לינדה קרדליני, היא חשבה בזעזוע שהיא בת 47 ונראית בסדרה בדיוק בת 47. ואז שאלה את עצמה: מתי לעזאזל כל זה קרה. וזה גם מה שאני שואלת. מתי למען השם ראינו נשים המתקרבות לגיל 50 בתפקידים ראשיים? אולי אחרי "שקרים קטנים גדולים" ו"בשבילי אתם מתים", נשים שהתבגרו לנגד עינינו על המסך יהיו מחזה שגרתי יותר.

סליחה, אדייק יותר: אחרי הסדרה החדשה של נטפליקס, "בשבילי אתם מתים" על ג'ודי (קרדליני) וג'ן (אפלגייט), שתי נשים בשנות ה־40 המאוחרות לחייהן, שנפגשות בסדנת אבל והופכות לחברות קרובות, נושאים כמו הפלות, סרטן השד, כריתה מניעתית, עקרות, מין, הורות, נאמנות ובדידות מנקודת מבטן של נשים - יהפכו עניין שבשגרה.

ואני לא מזכירה את שתי הסדרות רק מסיבה זו. אומנם "שקרים קטנים גדולים" טובה הרבה פחות מ"בשבילי אתם מתים", אבל העולם המעוצב בשלמות, שבו נשים יושבות עם כוסות יין על שפת הבריכה, עוברות בין חדרים עם תקרות גבוהות, מטיילות על שפת הים או שוהות בבית האורחים שהופך לאולפן מוזיקה מאולתר או במטבח רחב ידיים - כל אלא מרמזים על קרבה מסוימת בין שתי הסדרות, שבהן עיצוב בוהק של בתים גדולים ויפים הוא עדיין הרקע הרצוי ביותר לנשים שעומדות לפגוש חזיתית את גיל 50.

בעלה של ג'ן, טד, נהרג בתאונת פגע וברח, והיא נותרה המומה עם שני בנים - אחד מתבגר גיהינומי במקצת - ועם אמו של בעלה, תמצית מזוקקת של פאסיב־אגרסיב. ארוסה של ג'ודי מת מהתקף לב, או כך לפחות היא מספרת לחבריה לסדנת האבל. אבל ג'ן מגלה בשלב מוקדם מאוד שהאובדן של ג'ודי הוא יותר מטאפורי מאשר ממשי, וכי ארוסה "מת בשבילה" כשם הסדרה. וגם זה לא נכון. ג'ודי, שמתגוררת בדיור מוגן, שם היא מלמדת את הדיירים ציור, מכורה לבן זוגה החתיך, הנוטש והרעיל סטיב. פעם אחרי פעם היא מנסה להתנתק ממנו ומהשפעתו, ופעם אחרי פעם היא נילושה על פי רצונותיו וצרכיו.

שתי גיבורות הסדרה, ג'ן וג'ודי, שונות זו מזו לא פחות מכריסטינה אפלגייט ולינדה קרדליני שמגלמות אותן. המגזין "רולינג סטון" הגדיר את אפלגייט "אולר שווייצרי קומי": חדה, שנונה, חותכת. ומי שראה את "פריקים וגיקים" יודע שקרדליני מצחיקה וביזארית, אבל אלה, כפי שניתן לראות מצפייה בסדרה, שתי גרסאות של עוצמה.

אפשר לבוא בתלונות על הסדרה, ויש רבים שעשו זאת, על כך שיוצריה לא הכריעו מה היא בדיוק: מותחן, קומדיה מיושנת מעט, דרמה על חברות מרה־מתוקה בין נשים או בכלל סדרה על אבל. אך מה שאינו נתון לוויכוח הוא שהסדרה מושכת לצפייה ומתוכננת כך שנלחץ על הפרק הבא ונדלג על הכתוביות. האם יש בזאת כדי לומר שהסדרה מהונדסת לענות על טעמן של הצופות ומאחדת את כל היתרונות של סדרות אחרות - סודות אפלים, נשים מורכבות, נטישה והחלמה, התמכרות לגבר מתעלל ורצח - לכלל סדרה חדשה שהדים רחוקים של "עקרות בית נואשות" כלואים בין פרקיה? כן. אבל לא רק. היא גם חלק מטרנד סדרות האובדן שלא מוותרות על הומור לצד כאב וזעם כמו "אפטר לייף", בכיכובו של ריקי ג'רווייס.

נזק היקפי

גם "אפטר לייף", או "טוני נולד מחדש" בשמה העברי, רוצה ללמד את הצופה משהו על כוחה המרפא של חברות. ג'רווייס, שאותו מכירים כולם מ"המשרד" ומ"ניצבים" - סדרות פולחן שבהן הוא יצר דמויות פתטיות עד כאב, אנשים שרוצים להיות מישהו אבל הם לא - מגלם את טוני, אלמן מוכה יגון שממשיך לחיות רק כי הוא לא יכול לנטוש את הכלב שלו, אבל כפי שהוא אומר לכל מי שמוכן לשמוע, הוא ממש ישמח למות ולהצטרף אל אשתו האהובה שמתה מסרטן והשאירה לו הוראות בסרטונים שצילמה לו, שבהם הוא צופה ערב־ערב.

טוני, שעובד כעיתונאי במערכת קטנה של עיתון מקומי, מגיב על האובדן הלא צודק שפקד אותו בגסות רוח. לכאורה הוא פשוט לא מוצא יותר טעם בשמירה על כללי הנימוס החברתיים בעולם שבו דבר כזה יכול לקרות לאישה שהוא אוהב ולו. הקומיקאי, הידוע בתיעוב שהוא רוחש לצנזורה בעידן הרשתות החברתיות ומגדיר עלבון מהומור כ"נזק היקפי של חופש הביטוי" - מתפרע כמי שבאמת החליט לממש את אמונתו שאין דבר בעולם שאסור לצחוק עליו.