"רק להיום" היא סדרת דרמה ישראלית סתווית, וכבר כאן טמון האוקסימורון: בישראל אין סתיו. גם אם לפעמים נדמה לנו שיש, הוא דלוח, אפור ובעיקר יבש. זו גם המציאות המוצגת בסדרה החדשה של yes, שמחזירה בזמן לעשור הקודם, שבו לא היה ליוצרים חוש הומור שעוזר להעביר את הבאסה בסבבה. כי "רק להיום" – במרכזה סיפורם של אסירים משוחררים והעובדים הסוציאליים המסייעים להם להסתגל לחיים בחוץ - שהייתה אמורה להיות סדרת מתח ממגנטת, נכשלת על סף 2020 בניסיון לייצר דרמה.
אולי זו חוויית הצפייה האיטית, הכבדה. אולי כי המוחות שלנו הפכו פירה מרוב תוכניות ריאליטי. אולי כי העיסוק בישראל תחתית, כפי שהוא בא לידי ביטוי ב"רק היום", מנותק לגמרי מהמציאות העכשווית. כך או כך, הסצינות חולפות כמו החיים עצמם. וכשזה בטלוויזיה, זה מה זה מייגע.
העובדה שמאחורי הסדרה עומדים היוצרים ניר ברגמן ("כנפיים שבורות") ורם נהרי ("ככה זה"), מורגשת בזכות צילום יפהפה ופיוטי. אך צילום - יפה ככל שיהיה - לא יכול לבוא אף פעם על חשבון תסריט שלא מצליח להפוך למציאות אמינה על המסך. קשה גם להאמין לגולת הכותרת של הסדרה: רומן רציני עד זרא של ענת (טל ליפשיץ) וניקו, הקבצן הנרקומן (הנרי דוד). בטח לא בישראל השמרנית שהסדרה מציגה.
אם כבר מדברים על תודעה כוזבת, אזי בניסיון לשרטט את החברה הישראלית דרך רקמותיה החלשות והשיקומיות, נוצר, כביכול, רושם, כאילו יש ישראל אחרת – טובה, יציבה, משכילה, מוארת ונאורה.
לכן אני מוצאת נחמה באפשרות שאולי חבויה כאן תת־פרשנות נוספת, ששופכת אור על דור שלם שנולד כאן, אך ככל הנראה לא יזכה להגיע לבית משלו. בהקשר הזה, ההוסטל "רק להיום", אינו אלא משל ומראה שחורה לחרדה קיומית כלכלית יומיומית, שבה אזרחי ישראל הם ההומלסים האמיתיים, שחיים במציאות ארעית ואקראית.