מה באמת היה שם? שואל מודי בר־און. בואו נניח בצד את כל האמוציות הבוערות, לפחות ננסה, וננסה במבט מדעי, צונן, אובייקטיבי, להבין מה קרה שם, כלומר כאן, בארץ הזאת, בין היהודים המתחילים להגר לארץ, לבין התושבים הערבים המקומיים, שבשלב מסוים החלו לקרוא לעצמם פלסטינים. בואו, אומר בר־און, לא נקנה את הנרטיב של צד כלשהו אלא נקרא להיסטוריונים משני הצדדים, וניתן להם לספר לנו, להסביר, מה בוער כאן כבר יותר ממאה שנה ולא מצליח לכבות, ומבעיר את כל השכונה, ומייצא אש לכל העולם. ונעשה את זה בלי אמוציות. בלי צרחות, בלי קללות, בלי להשליך לתבשיל טיעונים היסטוריים, אמוניים ומוסריים, בלי לראות את הלבן בעיניים. את זה עשינו כבר מספיק. בואו פשוט נפקח עיניים ונתבונן. כמו שמתנהגים מול כל תופעה אחרת. יענו באופן שפוי, עד כמה שאפשר להיות שפוי בפינה הזו של העולם.

הגישה של מודי בר־און חכמה, מעניינת וגם צודקת. אלא מה - היא גם תמימה. היא מניחה בבסיסה שהציבור שאליו הוא פונה לא יצא מדעתו כבר לפני הרבה שנים, ואם יבוא ויציע להם, אנשים, בואו נהיה שפויים לכמה דקות, הם ימחאו לו כפיים, והעסק יעבור לו בשלום. אוי בר־און, בר־און, איש תם שכמוך. הרי עוד לפני שיחלפו חמש דקות כבר יתאספו תורים של אזרחים לפני האולפנים, מתקוטטים על הזכות לצלות אותך ראשון על המנגל. אקדמי בראש שלך? נרטיב של הצד השני? בוגד שכמוך. ואל תזוז, תן להכניס לך עוד כמה פחמים למכנסיים.

הרי כבר מזמן איבדנו את היכולת לדון ב"סכסוך" בלי להעלות באש לפחות איזה רחוב. כלומר, כשכבר טורחים לנהל איזה דיון. בימות שגרה, מלבד כמה תמהונים עיקשים, מתנהלת המדינה ומתנהלים אזרחיה כאילו הסכסוך עם הפלסטינים נוגע להם כמו, נגיד, הסכסוך בין שבט הוטו לשבט טוטסי. לא יודעים, לא רואים ולא אכפת. מלבד תושבי עוטף עזה, שיוצאים מדעתם ומגדלים ילדים עם פוביות לכל החיים, אבל לאלה בנו עוד ממ"ד ושיפסיקו להזכיר לנו שהם בכלל חיים.



סכסוך? איזה סכסוך? שואל מר ישראלי. מקסימום הוא מעניק ל"סכסוך" תשומת לב הזהה לזו שהוא נותן לטריק בהופעה של הקוסם צ'יקו. הנה שפן, הנה הוא איננו. אז הנה היה פעם סכסוך, הנה איננו. כמובן שלמרבה הצער הקוסם צ'יקו נחשף עכשיו בתחקיר קנדי כמי שעמד מאחורי מעשה הונאה שבכלל לא מצחיק את האנשים שאיבדו אצלו את כספם. אבל מבחינתם, אין שפן, אין סכסוך, אין המספר הגבוה בעולם למ"ר של טילים המכוונים אלינו, מחיר הנדל"ן עולה, במועדונים רוקדים עד אור הבוקר, כיפאק היי.

קולו השפוי של מודי בר־און יישמע במקרה הטוב כמו קריאה בחדר ריק. דווקא עתה, בימים של בחירות, אולי המאמץ לא יהיה לחינם לגמרי ויהיו מי שיסבו אותו לנשק מועיל. אפשר למשל לנחש את תגובתו של השר הממונה דוד אמסלם, שיטען שהנה דוגמה נוספת לשמאלניותה של התקשורת, שמאמצת את הנרטיב הערבי הסמולני. שרת התרבות מירי רגב לא תשתמש במילה "נרטיב", כי קרוב לוודאי שלא קראה את הספר, אבל מתוך חשש שמא אמסלם משיג אותה תשלוף מיד מהחגור את המילים החדות ביותר כמו, נגיד, "בגידה" ו"סכין בגב", תזכיר את היוונים וחזרנו לארצנו אחרי אלפיים שנה והיא שלנו בזכות ההבטחה האלוהית ואנחנו היינו כאן קודם. סביר להניח שלא תציין את החיוי והפריזי והיבוסי שחיו כאן לפנינו, לפני שיהושע נקנק אותם מכאן, מכיוון שזה לא כל כך מתאים לתיאוריה, אבל למה אפשר לצפות ממנה? למבט צונן ואובייקטיבי על המציאות?

אז אוי בר־און, בר־און, איזה איש נאיבי ותם אתה. מבקש להעניק לצופים מבט על המציאות שסביבם, ואלה אין להם כל עניין במציאות שסביבם. אלה מבקשים חלומות והזיות, ואתה בא להם עם פרטים, עם עדויות, עם מדע. עד מתי תמשיך ככה? עד מתי ימשיכו בטלוויזיה שלנו עם ההבלים האלה?

"שיעור מולדת", ימים ב'־ד', מ־16.12, הוט 8