בשנת 2001 שודרה לראשונה בטלוויזיה הישראלית תכנית מז'אנר חדש - הריאליטי. הייתה זו "החפרפרת", פורמט בלגי במקור, שעסק בעשרה משתתפים אשר קיבלו משימות שונות ומשונות לבצע, וביניהם פעלה "חפרפרת", שמטרתה לשבש ולהכשיל את האחרים במשימות שקיבלו. בסוף כל פרק מילאו המשתתפים שאלון בנוגע לחפרפרת, ומי שהפגין את הידע המועט ביותר לגבי זהותה – הודח. אם המידע שקיבלתם הרגע נשמע לכם בדיוני, זה לגמרי לגיטימי - התוכנית נחלה כישלון צורב והתפוגגה במהירות.
אחת התאוריות לכישלון היא שהצופים לא הצליחו להתחבר למועמדים משום שהתוכנית תיעדה רק את המשימות עצמן, ולא את המחשבות והתהיות של המשתתפים. את הפורמט הנחה איתי אנגל אגב, שכנראה היה שמח להוציא את התוכנית הזו מההיסטוריה שלו ואם תהיתם - המנצח זכה בסכום צנוע לעומת הפרסים של היום-120,000 ש"ח בלבד.
מאז, כמעט שני עשורים חלפו ועשרות תוכניות ריאליטי נכנסו לחיינו: מ"המירוץ למיליון" ועד "הישרדות", "כוכב נולד", "מאסטר שף", "לרדת בגדול" ועוד רבות.
אך הייתה זו תכנית ריאליטי אחת שמיומה הראשון על מסך הטלוויזיה שלנו, אי שם ב-2008, מצליחה להלהיט, לפלג ולהתסיס את הציבור הישראלי באופן קבוע: "האח הגדול". האנטיתזה הגמורה ל"החפרפרת", שחשבה בתמימות שלא נתעניין במה שעובר לאותם מועמדים בראש ובנבכי נשמתם. אוהו, כמה שהם טעו.
"האח הגדול", הפורמט שנע על החבל הדק בין גאוניות לחולניות ועוסק במועמדים הסגורים בבית למשך תקופת זמן ממושכת הומצא בהולנד, בשנת 1999. שנה לפני שהומצאה "הישרדות" וחמש שנים לפני יצירת "אקס פקטור". היום, זה עוד נשמע סביר שלפני 20 שנה אנשים התעניינו בחייהם של אנשים שלא נמצאים ברגע זה ממש לידם.
הרי אז, לפני עידן האינסטגרם, הפייסבוק והטיקטוק: איך היית יודע שהאקסית שלך שותה את עצמה למוות במסיבה? איך היית יודעת שהחברה הכי טובה שלך יצאה ולא אמרה לך? המידע הנחוץ הזה לא היה זמין ולכן פורמט שכזה, שמתעד אנשים רגילים לחלוטין ממגוון רחב של אוכלוסיות מתנהלים ומייצרים סיטואציות חברתיות, נשמע מעניין ואפילו מלמד.
העניין הוא שהיום, 20 שנה אחרי - לאן שלא נפנה, אנחנו צופים בעל כורחנו ברגעים האינטימיים ביותר של כל מי שאנחנו מכירים: בכל החלקה על המסך בסטורי נגלה עוד הצעת נישואין, ספגטי שבושל זה עתה, בדיקת היריון חיובית, כלבלב משתין על עץ או מישהו שמשתכר במסיבה יותר מדי. ולפני שתגידו שאנחנו נחשפים רק לרגעים המשמחים, הנה כמה דוגמאות גם לשיתוף בחוויות קשות וטראומטיות שנחשפות גם הן לעיני כל: רק לפני 3 חודשים אביבית בר זוהר (במקרה גם יוצאת "האח") שיתפה בדמעות על מות אביה בסטורי, לפני חצי שנה ליהיא גרינר תיעדה עצמה מקללת שוטר ברגע של כעס טהור והגדיל לעשות היוצר והקומיקאי רועי כפרי שתיעד את עצמו בסטורי-לייב קובר את כלבו האהוב בעיניים מוצפות בדמעות - כולם רגעים אינטימיים ואישיים כל הדעות.
כל אלה מובילים אותי לתהייה: האם בשנת 2020, כשחייהם האישיים של כמעט כל אדם (3.5 מיליון ישראלים מחזיקים בחשבון אינסטגרם נכון ל-2018) מקיפים אותנו בשלל פלטפורמות חברתיות, האם "האח הגדול" עדיין רלוונטית? האם מלבד יצירת אינטריגות ופילוג הציבור המפולג בין כה, יש בה ערך חיובי?
אם המונח "אותנטיות" חלף בראשכם, מחקו אותו מהר מראשכם: הרי עוד מפרשת הכדורים הפסיכיאטריים שניתנו למועמדים ב-2012 (תחת הזכיינית "קשת"), אנחנו יודעים שההפקה מנתבת ומכוונת את העונה כך שהמועמדים ה"מעניינים" ביותר - אלה שיוצרים את הכי הרבה אקשן - יישארו בבית כשמתמודד שעשוי ליצור עניין מקבל זמן מסך רב יותר. כמו יעל פפר, שלא בדיוק כיכבה על המסך עד שהדיירים חשדו שהיא לא מוכנה לתקוף את גואל רצון, שהוא גם אבי ילדיה.
גם הדבר עם הפוטנציאל הגדול ביותר בבית לרתק את הצופה - חדר האח הגדול – בו המועמדים יכולים להיות החופשיים והאמיתיים ביותר, ללא הצורך לבדוק אם מישהו מקשיב לדבריהם או הניסיון להתחבב על דיירים אחרים, גדוש בבעיות ומממש את הפוטנציאל הגלום בו. במקום ליצור רגעים כנים, אותנטיים ומאפשרים הזדהות - המועמד מוצא את עצמו יושב ומתייפח והאח הגדול משגר לעברו משפטים לקוניים שלא מייצרים שיח אמיתי.
דמיינו סיטואציה שבה מועמד היה מקבל משוב ופידבק אמיתי, אנושי, אפילו פסיכולוגי - וכך, צופים שחווים תחושות דומות מחיי היום-יום יכלו לשאוב השראה ולהתחזק גם כן. אבל עם אח גדול כל כך משעמם ואטום - המסר היחיד שאפשר לשאוב מכך הוא שחבילת טישו היא המצרך השימושי ביותר בבית.
אפשר לומר שאני מצטדקת, ושלחשוב שתוכנית ריאליטי יכולה להביא ערך חיובי היא מחשבה אופטימית מדי, אבל מבט קצר בתוכניות הריאליטי המקבילות מוכיחות ההפך: תוכניות המוזיקה מאפשרות לזמרים כישרוניים לפרוץ את דרכם בעולם המוזיקה ולממש את עצמם (קיצורי הדרך שבתוכניות מסוג זה הן נושא לטור אחר), תוכניות הבישול מאפשרות לאנשים להפוך את התחביב לאשכרה קריירה ואנחנו כחברה, זוכים באנשים מוכשרים ואמביציוזיים שיובילו את התעשיות המלוות אותנו בחיי היום יום.
אפילו תוכניות ריאליטי שלא דורשות כישרון מיוחד כמו "הישרדות" או "המירוץ למיליון" חיוביות בעיניי, שכן המועמדים מגיעים למדינות חדשות, אנחנו נחשפים לתרבויות אקזוטיות ומעניינות יחד עם המשתתפים והמועמדים מקבלים חוויה שהם לא ישכחו לכל החיים. באיזו חוויה יוצאת דופן זוכים הדיירים בבית האח הגדול? בהזדמנות להתחפש לקופסת מלפפונים חמוצים מול כל המדינה?
תראו, אנחנו נוטים לחשוב שביחס לעולם מצבנו הוא מהגרועים ביותר ושאנחנו מדינה שמקדשת את הטראש, אבל גיליתי זה הרגע שבגרמניה שודרה עונה של "האח" בה המועמדים התגוררו בבית 365 ימים! המסקנה: תתעודדו, תמיד יש לאן לרדת.
ועכשיו ברצינות: בעולם שבו הרלוונטיות של הטלוויזיה הולכת ופוחתת לטובת המסך הקטנטן של המכשירים הניידים, והטכנולוגיה מאפשרת ליצור כמעט כל דבר בעולם, ואנחנו מלאים בפילוגים וסכסוכים גם ככה: תסכימו איתי שמגיע לנו משהו אחר.
אז אנא מכן, זכייניות טלוויזיה נכבדות – שנסו מותניים, היפרדו מהפורמט העתיק והלא רלוונטי, שגם בבריטניה, בה שבר שיאי רייטינג בימיו המוצלחים יותר - ירד מן המסך, ופתחו פורמט חדשני, מעניין, עם פוטנציאל התלקחות מינימלי ותוכן רלוונטי שלא כולל רק בכי, ריבים ומשימות מטופשות. אז נא להתנהג בהתאם.
