את העונה הראשונה של “החברה הגאונה" ניסיתי ונשברתי בערך בשליש הדרך. אם לא הייתי קורא את ארבעת הספרים המרכיבים את הסיפור השלם, הייתי נשבר מוקדם יותר. במחשבה לאחור, אם לא הייתי מצויד במטען היכרות הסיפור מתוך הספרים לא הייתי צולח אפילו פרק אחד.
למי שלא קרא, ארבעת הכרכים מתארים חברות ארוכת שנים בין שתי נשים איטלקיות מגיל ילדות ועד זקנה. מבחינת הנרטיב העליון, זהו כל הסיפור וזאת כל הצרה. עכשיו לך תעשה מזה סדרת טלוויזיה. אני אחסוך מהקורא ומעצמי את הדיון העתיק בשאלת ההעברה ממדיום אומנותי אחד למדיום אחר, ובמקרה הנ"ל מספרות לקולנוע, ורק אעיר ש“החברה הגאונה" הוא ספר שבמיוחד לא נולד להפוך לסרט באופן טבעי.
כמה וכמה אלמנטים הופכים את הספר למועד להיתקעות בדרכו למסך הטלוויזיה. הדרמה הגדולה מתרחשת בלבה של אלנה, במחשבותיה, במערכת היחסים הבלתי מאוזנת עם לילה. קשה באופן טבעי להפנות לשם מצלמה. כדי לשווק את הדרמה רוויית הצער והעלבון מאלתרים יוצרי הסדרה פתרון - בעצם משתמשים בטכניקה נושנה, שהרי מה תעשה עם נערה ההופכת לאישה צעירה שכל הזמן מוכת צער? הם מייצרים אותה נפולת פנים על בסיס של קבע. כואב לאלנה. היא שותקת. שתיקותיה מתארכות עוד ועוד. תכף יבוא המשיח והיא עדיין שותקת בצער. מפלי עצב זולגים מהקירות עוד ועוד, והאיכות הנוצרת מזכירה את הסרט הערבי הנושן מיום שישי. למשחק כה מופרז ורע אין מקום בטלוויזיה מודרנית. זה מכביד. זה מייגע את הצופה. יאללה כבר, נקסט.
הנה עוד אלמנט שבניגוד לקודם דווקא אינו מורגש, והיעדרו פוגע קשות בסדרה. בכוונה או שלא בכוונה מורחקת העלילה מהרחוב הנפוליטני שבו הוא מתרחש, משכונת העוני המטונפת, מהדוחק והצפיפות הפיזית והנפשית, שמעלים את הטמפרטורה עד התפוצצות. מסיפור איטלקי מרוד הופכת הסביבה לשרטוט סטרילי. שלושה אנשים ברחוב נקי ללא רבב. בתי קרטון לא נרקבים. כביסה לא תלויה על חוטים שאינם נמתחים בין בתים. יה רייט. ספרו לסבתא את הסיפור הלא מוצלח הזה, חסר הקשר לספר הנהדר על החברה הגאונה.
"החברה הגאונה: הסיפור על שם המשפחה החדש" (עונה 2), סלקום TV
***
"בויזי - בירת הפונדקאות": אחת מכל 15 נשים בבירת אוהיו תציע במהלך חייה את רחמה לפונדקאות לפחות פעם אחת. הטיסה לאוהיו תצא מיד
בויזי (או בויסי), עיר הבירה של מדינת איידהו בארצות הברית, מחזיקה בנתון יוצא דופן: יש בה מספר גבוה ביותר ביחס לגודל האוכלוסייה של אמהות פונדקאיות. אחת מכל 15 נשים בעיר משמשת במהלך חייה לפחות פעם אחת כאם פונדקאית למשפחות שאותן אינה מכירה. יש כאלה העושות זאת יותר מפעם אחת, ובסרט “בויזי - בירת הפונדקאות" משתתפת גם פונדקאית שהרתה כבר ארבע פעמים למען משפחות אחרות.
יש מספר סיבות לדעת המרואיינות בסרט לכך שתופעת הפונדקאות כה נפוצה בעיר. למורמונים ולקתולים, הדוגלים במשפחות גדולות ובעזרה לזולת, יש בסיס חזק בעיר. החוק, גם אם אינו מסייע, אינו מקשה על תהליכי האימוץ, גם אם המבקשים לעבור אותו הם אזרחי ותושבי מדינות זרות.
מהנושאים העמוקים יותר של הפונדקאות הסרט מתרחק. הוא מתמקד רק בנשים שנכנסות לתהליך מתוך יציבות כלכלית ומרצון אמיתי לסייע למשפחות עקרות. בקבוצת תמיכה שהוקמה בעיר מצולם כנס פונדקאיות מהמעמד הבינוני. מצב רוחן משופר, ועל כוס קפה, עוגות ודאחקות הן מחליפות רשמים משועשעים על החיים בצל ההריון. פחדים? בעיות נפשיות? חרטה באמצע התהליך? היפרדות מתינוק שאת נושאת בקרבך תשעה חודשים? פונדקאות עקב עוני ואילוצים כלכליים ואחרים? לכל השאלות הקשות הללו אין נגיעה ואין קשר לסרט המאושר על פונדקאות בבויזי.
כל זה לא אומר שהמעשה הנעשה שם פסול ואינו נאצל. כל עוד נרתמת אישה מהמניעים הנכונים, ללא כל הפעלת לחץ, לסייע למשפחה שאין ביכולתה להביא ילד עולם, חובה על המערכת החיצונית ליצור מנגנון המתגייס במלוא העוצמה לסייע לה בריאותית, נפשית וחוקית. והמצב כיום הוא כזה שבדרך כלל המנגנונים הקיימים יותר מערימים קשיים משהם מסייעים לפונדקאית ולמשפחה המאמצת, ואת התוצאות מכירים היטב גם בארצנו הקטנה, שאזרחיה המשוועים לצאצא נאלצים לנדוד ברחבי הגלובוס ולתור אחר פונדקאיות, ולא פעם נתקלים אחר כך, בין השאר, בקשיים בירוקרטיים אדירים בדרכם חזרה הביתה עם התינוק/ת.
בכל אלה כאמור הסרט אינו נוגע. הוא מרפרף על ארבעה סיפורים יפים, שבהם העולם ורוד ויפה ומרגש ולכולם סוף טוב, ומכל בחינה אחרת לעולם הפונדקאות הוא חסר תועלת. אולי מלבד לרכוש כרטיס, לעלות על מטוס לאיידהו, ולהיכנס לתור שם שהולך ומתארך.
"בויזי - בירת הפונדקאות", יום רביעי, 4.3, 22:10, הוט 8 והוט VOD