אי אז בימים, נדמה לי שבין העונה השנייה לשלישית, החלה קרי מאתיסון לבכות ומאז לא הפסיקה. בתחילה דמעו העיניים במשך עונה, עונה וחצי. אחר כך החלה תנועת שפתיים נמרצת. הן רטטו לרוחב, התכווצו פנים החוצה, לעתים קפצצו בעצבנות. מהעונה השישית בערך התגברה תדירות הקפצוצים ונוספו לקונצרט גם תנועות ראש עצבניות ימינה ושמאלה. זה, פחות או יותר, מה שהיה ל"הומלנד" להציע לעולם.
הבלש הלוקה באיזושהי נכות לטובת הגברת העניין בסדרה הופיע כבר לפני שנים רבות. למשל ידידנו הוותיק והטוב איירונסייד, המתגלגל על כיסא גלגלים ורועם הוראות לפקודיו החרוצים. בימים הכמעט עכשוויים יכולנו להפקיד בלב שקט את ענייננו המשטרתיים בידי סאגה נורן, הבלשית הדנית הלוקה בתסמונת אספרגר, וללכת לישון במנוחה. הדמות העשויה באופן כה מדויק ומוצלח הייתה פותרת כל בעיה בפנים קפואות, בלי להתרגש, אספרגרית חביבה מכף רגל ועד ראש.
מול כל אלה, קרי מאתיסון - שהנכות הטלוויזיונית שלה היא הפרעה דו־קוטבית - הציעה דמעות. תנועות שפתיים בלתי פוסקות ויבבות עד השמיים. זה לא היה כל כך טורדני כל עוד העלילה הייתה יוצאת דופן: חייל אמריקאי החוזר מהשבי שבו הוחזק שמונה שנים, ומתעורר החשד כי הומר שם ועתה הוא פועל למען שוביו. אז קרי המוכשרת חוקרת, וקרי מתאהבת, וקרי מתאכזבת, וקרי בהריון, והיא מוותרת על בתה, והיא נופלת בשבי, ושם בלי התרופות היא מתחרפנת - צריך כאן מחשב רק כדי להעריך את כמות האפשרויות של קרי להזיל דמעות ולרטוט בשפתיים, ותסמכו על קרי שלנו שהיא לא מחמיצה ולו הזדמנות אחת.
אז מי שלא איבד את הסבלנות כלפי הפוזה הנוירוטית המייגעת הזו יכול לנסות את מזלו בעוד עונה - האחרונה - של הומלנד. הוא יפגוש שם את סול האבהי כתמיד, שלא יכול להציל את אמריקה בלי קרי, והפעם, שוב באפגניסטן, מזומנת להם משימה, עוד משימה, שום דבר מיוחד במשימה, להציל את המו"מ של אמריקה מול הטליבאן. נו, שיהיה. עם כל השפע מסביב אפשר בהחלט לחיות בלי העונה האחרונה של "הומלנד". ורק לחשוב שאם היו עוצרים את הסדרה אחרי שלוש עונות, כמו שראוי היה לה ולנו, כמה צער ובכיות היו נחסכים מקרי.
"הומלנד 8", יס VOD