תוכנית הבידור "ארץ נהדרת" עלתה לשידור לפני כ-17 שנה, ומאז שומרת בקביעות על מעמדה כאחת התוכניות האהובות ביותר, עם רייטינג נאה ודמויות שהפכו לנכס צאן ברזל בקרב הציבור הרחב. המהדורה ששודרה אתמול עסקה רובה ככולה, איך לא, במגיפת הקורונה והציגה את אותו תמהיל קבוע של סאטירה פוליטית במשקל קל, מערכונים, מבזק כותרות ושיר סיום - כל המרכיבים המוכרים שהפכו את "ארץ נהדרת" לתוכנית הבידור הכי ותיקה בטלויזיה המסחרית.
הוותק של "ארץ נהדרת" הוא סוג של חרב פיפיות: מצד אחד, אי אפשר לבוא בטענות לתוכנית שכבר כ-2 עשורים מככבת בראש טבלת הרייטינג ומצד שני, אי אפשר גם לצפות מתוכנית כזאת שתהיה נשכנית וסאטירית במידה שעלולה להבריח צופים או מפרסמים.
החלק הראשון במהדורה של אתמול הורכב, כמו תמיד, מראיונות של המנחה אייל קיציס ושני כהן (בדמותה של קרן מרציאנו), עם אושיות פוליטיות שכיכבו בכותרות בשבוע האחרון, והיה, כרגיל, החלק הפחות מצחיק של התוכנית. בדיחה מצחיקה במיוחד כששומעים אותה לראשונה, וקשה להנות באמת משטיק שחוזר על עצמו כבר 17 שנים, כמו הדמות של ביבי בגילומו של מריאנו אידלמן, או הפורמט הקומי שבו המראיין תמיד שואל שאלות בטון רציני, והמרואיין תמיד עונה בבדיחה. כשזה צפוי, זה פחות מצחיק. מצד שני, אי אפשר להתווכח עם הרייטינג.
החלק המוצלח ביותר של "ארץ נהדרת" הוא מבזק הכותרות שכמעט תמיד מצליח להצחיק, בזכות עבודה מקצועית ונכונה של צוות התחקירנים - שאיכשהוא מצליח למצוא במהדורות החדשות פנינים נדירות שהצופה תמיד מצליח לפספס (כמו, למשל, את עמית סגל מנשק את המיקרופון שלו) - בשילוב עם כתיבה מדוייקת של צוות התסריטאים, שמצליחה להפיק את הפאנץ' הנכון לסיטואציה.
המערכונים שמשובצים לאורך התוכנית לא אחידים ברמתם, וכך אנחנו מקבלים קטע לא כל כך מצחיק על בחורה צעירה וקשיש שתקועים ביחד בבידוד, או מערכון על שליחי אוכל שהתחיל גרוע, אבל השתפר בזכות הופעה מבריקה של שני כהן. לסיום קיבלנו את הדמות הטובה והאהובה ביותר בתולדות "ארץ נהדרת", הקופאית לובה, שמהווה סוג של פרדוקס שעומד בניגוד לשאר: היא הכי מצחיקה למרות שהיא הכי ותיקה. בניגוד, לשאר מרכיבי התוכנית, הוותק לא פגע בה, אלא שיבח אותה. הרפיטטיביות שממאיסה עלינו את הדמויות האחרות, גורמת ללובה להיות, דווקא, מצחיקה יותר.
בסופו של דבר, הקונספט המרכזי של "ארץ נהדרת" נשען על פאנצ'ים. כשהפאנצ'ים טובים, כמו בכותרות המבזק, אנחנו צוחקים, כשהפאנצ'ים מאולצים וצפויים, כמו בראיונות עם האורחים בתחילת המהדורה, אנחנו צוחקים פחות.