"דמוקרטיה על סף תהום"
סגירת בתי המשפט 36 שעות לפני פתיחת משפטו של ראש הממשלה; ההחלטה לעקוב אחרי אזרחי המדינה באמצעים דיגיטליים חסרי תקדים; סירובו של יו"ר הכנסת לפנות את כיסאו בעקבות תוצאת הבחירות השלישיות תוך שנה; הצהרת היועץ המשפטי של הכנסת: "ישראל היא דמוקרטיה נכה והכנסת מתה מיתת נשיקה"; ועוד ועוד תסמינים שמעידים כי משהו לא טוב קורה לדמוקרטיה הישראלית השברירית, בחסות מגיפת הקורונה.
מי שרוצה לדעת מה קורה מעבר לים, מוזמן לצפות ב"דמוקרטיה על סף תהום" (נטפליקס), סרט דוקומנטרי ברזילאי מרתק, מאלף, מחכים, מרחיב אופקים ומפחיד, שחזיתי בו פעמיים במהלך השנה החולפת, הרבה לפני פרוץ הקורונה, והרגשתי צמרמורת מוכרת. אחרי שצפיתי בו עכשיו בשלישית, הבנתי שמה שקרה בברזיל יכול מאוד לקרות גם כאן.
"היום, כשאני חשה באדמה נפערת לנו מתחת לרגליים, אני חוששת שהדמוקרטיה שלנו הייתה רק חלום חולף", מקריינת בפס הקול פטרה קוסטה, הבמאית המצוינת של "דמוקרטיה על סף תהום", המציבה את כל רמזורי האזהרה האדומים, שמהם מתעלם הווירוס הדיקטטורי.
הסרט מתחיל ביולי 2017, עם מעצרו הפתאומי של לואיז אינסיו "לולה" דה סילבה, נשיא ברזיל לשעבר, שנבחר לנשיאות פעמיים ברציפות, ועזב את תפקידו עם 80 אחוזי תמיכת הציבור. בדרך הוא טוען שיריביו הפוליטיים תפרו לו תיקים, חותר תחת סמכויות בית המשפט העליון, וחלק מהעם מאמין בחפותו. במקביל, יריביו בבית הנבחרים דורשים ממנו לפנות את כיסאו, במקום להיאחז בחסינות. הפגנות נגד מתחילות לשטוף את רחובות הערים בקריאה לכלוא את הפושע ולסיים את שלטונו, מה שהמנהיג תופס כניסיון להפיכה שלטונית שלא בכלים הדמוקרטיים המקובלים.
רגע לפני שהשוטרים פורצים למתחם שבו מתבצר דה סילבה, עשרות אלפי מעריציו חוסמים בגופם את המשטרה וזועקים: "הוא לא יצא!". איך זה נגמר בסוף כולם יודעים: דה סילבה הורשע בפרשת שחיתות ונידון לתשע וחצי שנות מאסר. באפריל 2018, לאחר דחיית ערעורו לבית המשפט העליון הפדרלי של ברזיל, החל דה סילבה לרצות את מעצרו, שהוארך בערכאה שנייה ל־12 וחצי שנה בכלא קוריטיבה.
מדהים לגלות את הדמיון המדהים בין ברזיל, המדינה הכי גדולה בשטחה ובאוכלוסייתה בדרום אמריקה, בת 200 שנה, ובין ישראל, מדינה בת בקושי 72 שנה, בגודל סיכה על מפת המזרח התיכון. מדהים לגלות איך גם שם וגם כאן, המעמד הפוליטי הנציח שיטה עתיקה של אינטרסים.
"חוה שרה ושלומי מנגן – ההופעה"
עכשיו, כשהכל נעצר והפרופורציות מתאזנות מחדש, אני מרגיש כמו הרבה אחרים כמצוף בזרם, ומנסה להיאחז במשהו יציב, קשיח, שעומד זקוף במבחן הזמן. על מדפי הספרים, הדיסקים והדי.וי.די (שנראים כמו שריד אחרון של העולם הישן) אני מזהה את "חוה שרה ושלומי מנגן – בהופעה" - שיצא בסוף 2019, ועד לרגע זה לא דאגתי אפילו להוציאו מהניילון. עד כדי כך עצלנים נהיינו, כשהכל זמין עכשיו ומיד באינטרנט.
אני משחיל את הדיסק, עוצם עיניים, לוקח נשימה עמוקה, נשען לאחור, ונשאב למופע מרגש במיוחד בתיאטרון גשר בספטמבר 2017: אולם מלא מפה לפה. חשמל באוויר. לפניי ישב אלוף (במיל') דורון רובין (שנפטר ב־20 בינואר 2018), שקצת הסתיר לי בשל גובהו. אבל כמה כבר אפשר להסתיר, כשלבמה עלו חוה אלברשטיין נטולת גיטרה, רעננה, ושלומי שבן, שהתיישב על הפסנתר וחגג כל רגע, כשחיוך ניצחון לא מש מפניו מתחילת המופע ועד סופו.
אני ממשיך לעצום עיניים, שט להנאתי בין כל שיריה הגדולים של אלברשטיין (כולל שירים של אחרים), הפעם בעיבודים חדשים של שבן שלהטט על הפסנתר בגאוניות, אך נמנע מלגנוב לה את ההצגה: "מנת קרב" (מילים: דוד אבידן), "חופשה באדום", "כל יום כל יום אני מאבדת", "שיר משמר", "לונדון לא מחכה לי", "אדבר איתך", "בגלל הלילה", "סוס עם כתם על המצח", "שקיעתה של הזריחה" (מילים ולחן: רמי פורטיס), "בוא המורה", "נשים רוקדות", "את חירותי" האלמותי והשיא: "תרגיל בהתעוררות", ששיאו בפזמון אניגמתי - יש אומרים אפוקליפטי - שננעץ במוח כמו כדור אקדח רך וטרם פוענח: "אם זהו רק תרגיל/ זה אכן תרגיל מוצלח/ השמיים צבועים וניל/ האופק מפויח/ הכל חוזר אדום יותר/ מן השוחות ובצריחים/ אמרי, האם אנחנו מנצחים?".
אחרי שאני גומר לגמוע את האלבום המופלא הזה, אני נזכר בשיר אחר של שבן, "תמונה משפחתית עם ראש הממשלה", מה שגורם לי, כמעט אינסטינקטיבית, לחזור ליוטיוב ולהקיש על שורת החיפוש: "שלומי שבן תרגיל בהתעוררות אלבום". הסאונד אותו סאונד, אבל בכל זאת, הגעגועים לדיסק, לתקליט, לטרנזיסטור, ולרדיו הישן בבית של ההורים - עדיין לא מרפים, ולא מצליחים, בינתיים, לעגון בחוף מבטחים.
"אושן 13"
פינת האסקפיזם מוקדשת הפעם לסרט "אושן 13" (נטפליקס), שהצליח להוציא אותי ל־122 דקות מכל הבלגן, בחברתה של חבורת פושעים מקסימה, שחברו בשלישית ב־2007 לקומדיית פשע רעננה, קלילה, שרמנטית, אלגנטית, שוצפת כמו קצף גילוח על זיפים קוצניים, שלאחריה נותר ניחוח אפטרשייב חזק במיוחד.
אז נכון שסוללת כוכבים בקליבר של אל פצ'ינו, בראד פיט, ג'ורג' קלוני, מאט דיימון, אופרה ווינפרי, אליוט גולד, אנדי גרסיה ואלן ברקין, עדיין לא מבטיחה סרט טוב. הרי היו כבר סרטים עטורי כוכבים שנפלו על הפנים. אלא שמה שמנשב מ"אושן 13" החוצה, זה נבחרת אול סטארס, שהתפננה מכל רגע על הפרקט, עד שקשה שלא להצטרף לחגיגה. חגיגה בסנוקר. יותר נכון – חגיגה בקזינו.
הסיפור לא ממש חשוב. מדובר בכרוניקה של קומדיית פשע ידועה מראש, שעובדת על נוסחה ששכפלה את עצמה אינספור פעמים. מה שבכל זאת עובד בסרט הזה הוא תסריט משויף מכל הכיוונים, משופע בכל הפרוטאינים הקולנועיים האפשריים: בימוי קולח של סטיבן סודרברג, שהמציא מחדש את "ה־11 של דני אושן" - סרט נושן מ־1960 (עם פרנק סינטרה, דין מרטין, סמי דיוויס, אנג'י דיקנסון, פיטר לופורד וסיזר רומרו) - והצליח לתרגם אותו לשלושה שוברי קופות, והדבר הכי חשוב: הכימיה המופלאה בין כל סוללת הכוכבים, שמוותרים על האגו והדאווין, ומבלים להנאתם בספא קולנועי, אחרי ולפני כל הסרטים הכבדים שמחכים להם מאחורי הפינה.
אז אם גם אתם אוכלים עכשיו סרטים, ולא ממש יודעים מה אורב מאחורי הפינה, קחו טיים אאוט (122 דקות זה בקטנה) עם "אושן 13", שיעזור לכם להרים את הראש לשעתיים.