הרבה דברים גורמים כרגע לתחושות של בלבול, מבוכה וחוסר ודאות. אבל הגורם שהכי מקשה עליי, באופן אישי, הוא הדיסאינפורמציה. מבול המידע האינסופי שאנחנו חשופים אליו, בעיקר דרך הרשת, מספק המוני תובנות סותרות לחלוטין. חלקן הגדול מנוסחות היטב, מגובות בגרפים ובשברי מחקרים ומוגשות בטון בטוח בעצמו ופסקני, שלא ממש מותיר לך ברירה אלא להשתכנע. עד שאתה קורא תובנה הפוכה לחלוטין, גם היא נמסרת בביטחון מלא, מצופה בדיאגרמות ובתארים אקדמיים מפוצצים, וגורמת לך לשנות את דעתך ב־180 מעלות. וכן הלאה.
התופעה הזו לא חדשה, ומקעקעת כבר שנים ארוכות את הקונספט שפעם קראו לו “האמת". אבל בימי קורונה, כשאתה צמא לכל סוג של תחזית מלומדת - גם אם היא עגומה - חוסר היכולת לאמץ איזושהי חזית או מסקנה אחידה פשוט מוציא מהדעת.
דוגמאות לסיפור הזה יש לרוב. המובהקת ביותר היא, ובכן, איטליה. איזה פחד, נכון? אם לא נתנהג יפה, תבוא איטליה. מתים ברחובות, פרידה מאדם גוסס דרך הטלפון וכו׳. אתה צופה בזה, ומוכן לעשות כל מה שיגיד לך מנכ"ל משרד הבריאות, תוך כדי הצדעה. ואז אתה קורא ניתוחים אחרים, שמסבירים שבאיטליה רובם המכריע של המתים הוא מגיל 70 ומעלה. ושמדובר במדינה עם אחוז גבוה במיוחד של מבוגרים. ושאם זה המצב, למה לא לבודד מראש את הזקנים ולהגן עליהם, להניח לשאר המשק להתנהל כדי למנוע קריסה כלכלית וכו'. כשזה נאמר בטון הנכון, אתה משוכנע שזה הפתרון.
הלאה. אומרים שאין לסגר שום משמעות, אם הוא לא מלווה בכמות גדולה של בדיקות. תראו מה קורה בקוריאה הדרומית וכו׳. ואז מתייצבים נציגי משרד הבריאות ומסבירים, באופן מעורר היגיון, מדוע הבדיקות הן לא המרכיב הקריטי ביותר בסיפור. ואז עונים להם שללא בדיקות, כל הסבל שנגרם מההסגר הוא מיותר. ומאידך, מדינות כמו אנגליה, שהחליטו לתת לכולם להידבק ולוותר מראש על הסגר, חזרו בהן בבהלה ומטילות הגבלות חמורות, עוד לפני שהגדילו משמעותית את מספר הבדיקות (שיהיה ברור: אין לי שמץ של מושג אם מה שאני כותב כאן נכון. אני רק מצטט).
וגם: מהרגע הראשון רוב המומחים דיברו על חום ולחות כעל אויבי הקורונה. מה שאומר שהקיץ הישראלי יביס את המגיפה. והם הסתמכו על ההידבקות הדלילה במדינות הסמוכות לקו המשווה, או בחצי הכדור הדרומי, שנמצא כעת בשלהי הקיץ. אבל אז צצו דיווחים אחרים, שטענו שלתקווה הזו אין שום עיגון מחקרי. ומיום ליום, כשאני סוקר את המפה עם הכתמים האדומים (הדבר הכי מפחיד בעולם, תרתי משמע), אני רואה שיותר ויותר כאלה צצים גם באזורים החמים.
ואם כל זה לא מספיק, גם הפוליטיקה המקומית מציפה אותי במסקנות סותרות על בסיס יומי. אני צופה בנתניהו קורא לאחדות ופורש באופן גלוי את חלוקת התיקים השוויונית, ומתמלא בזעם על כחול לבן, שמקרקעת אחדות הכרחית כל כך בגלל פוליטיקה קטנה. וחמש דקות מאוחר יותר מקשיב לבוגי יעלון, ונתקף בזעם דומה על נתניהו, שמשתמש במשבר העולמי כדי לקדם את מטרותיו.
וכך הלאה. והכל נשמע סביר ומופרך באותה מידה. ואני, שראיתי בעצמי אדם אינטליגנטי למדי ודעתן לא קטן, מודה ומתוודה שאיבדתי את היכולת להחליט מי צודק. ולבטח אין לי הכלים להגיע להחלטה כזו.
העידן הנוכחי מעורר בי כמעט געגוע לתקופה שבה כל האינפורמציה הועברה אלינו דרך שלושה עיתוני ערב ושתי תחנות רדיו. זה לא שכל מה שנאמר שם היה האמת, כמובן שלא. והריכוזיות הזו סייעה לטייח מחדלים ולשמור על סודות אפלים. ועדיין, כצרכן חדשות, לא נדרשת למאמץ הבלתי פוסק הזה של לבחור בין גרסאות.
אבל יש בי מחשבה אחרת, קודרת בהרבה, שהולכת ומבעבעת דרך שכבות ההדחקה. אולי הסיבה המרכזית למה שאני מגדיר כ"דיסאינפורמציה" בנושא הקורונה היא לא הצפת המידע ברשת, אלא העובדה שאף אחד - כולל גדולי המומחים והפרשנים - לא באמת יודע מהו הווירוס הזה, ולאן הוא לוקח אותנו.
על הסכין
בדבר אחד אני בטוח. הפרסומת של מזגני אלקטרה, שמשתמשת בהופעת “סולידריות" של נינט ואמיר דדון על מרפסת לרגל המצב, מדיפה ריח רע מאוד. זה התחיל בטפטוף אייטמים על מופע “ספונטני", המשיך בסיכון ממשי של תושבים בפלורנטין, שהצטופפו כדי לצפות במופע, והסתיים בחיוך מוכר המכוניות המשומשות של גיא זוארץ. איכס.
כרגע מתנהל קרב צמוד, ואכזרי, בין החרדה הבריאותית, שמתגברת מיום ליום לנוכח הנתונים, ובין החרדה הכלכלית, שמתפתחת באופן פחות דרמטי, אבל לא פחות עמוק. רק שבשידורי הטלוויזיה יש ביטוי מטורף לחרדה הראשונה, ומינימליסטי לשנייה. מה שמקל על הממשלה להוסיף להתעלם מהפגיעה הכלכלית האנושה באזרח. עוד נבכה על זה.
מתחת לרדאר הקורונה יצא עכשיו הספר השישי והאחרון בסדרת “מילניום", “הנערה שחיה פעמיים" (גם אותו כתב דויד לגרקרנץ, ש"החליף" את סטיג לרסון המנוח). וגם אם הוא רווי קלישאות, אני גומע אותו בשקיקה. משהו בדמות הקיצונית של ליסבת סלאנדר, גיבורת הסדרה, ולעלילה נטולת הרחמים, מתאים לאווירה האפוקליפטית הנוכחית.