תכנית הבידור "זהו זה" עלתה על המרקעים בשנת 1978 ושודרה ברצף עד שנת 1998, תחילה בטלויזיה החינוכית ובהמשך בחינוכית-2, ובכך הפכה להיות תכנית הבידור בעלת רצף השידורים הכי ארוך בתולדות הטלויזיה הישראלית. בתחילתה היא שימשה כמגזין לילדים ובני נוער עם פינות קבועות, ומאוחר יותר התפתחה להיות תוכנית מערכונים שהתמקדה בתכנים אקטואליים ופוליטיים.
אתמול שודר פרק האיחוד, הפרק המקורי הראשון, לאחר 22 שנה שבהן נאלצנו להסתפק בלופים של שידורים חוזרים בפלטפורמות השונות. קהל היעד של פרק האיחוד (שעשוי להוביל להפקת פרקים נוספים, על פי הודעת התאגיד) היה אמור להיות, מן הסתם, אותם צופים ותיקים, שגדלו על ברכי המותג, אבל אני יכול להעריך שבסתר ליבו, קיווה התאגיד, להרוויח גם צופים חדשים, שרק שמעו על התוכנית, אבל מעולם לא צפו בה.
בנוגע לאותם ותיקים, סביר להניח, שהם היוו את הנתח העיקרי, אם לא היחיד של הצופים אתמול. מאידך, לקהל חדש יהיה קצת קשה להבין למה הפכה התוכנית לקלאסיקה, בהסתמך על הפרק של אתמול.
בתחילת השידור, הופיעה על המסך שקופית, המודיעה כי מדובר בתוכנית הכוללת תוכן סאטירי ואין כוונה לפגוע באף אחד מהצופים. לאחר הצפיה בתוכנית, לא ברור לשם מה הוכנה השקופית. סאטירה של ממש לא הייתה בה, למעט קטע אחד שבו אבי קושניר, בתפקיד רופא ערבי, מתלונן שוב ושוב למה ערבי יכול לשמש בתור רופא, אבל לא להיכנס לממשלה. מעבר לכך, התוכנית הייתה חפה מכל רפרנס פוליטי אקטואלי והסתפקה בחזרתם למסך של הבאבה בובה והפרלמנט של הזקנים על הספסל - דמויות שהפכו לפופולריות בזמן מלחמת המפרץ ב-1991, קאבר חדש לשיר "פרנויה", שבוצע בתוכנית לראשונה בשנות השמונים ועודכן ברוח מגיפת הקורונה וגם מערכון חדש לגמרי, ומוצלח יחסית, העוסק בטיבה המתעתע של האמת האובייקטיבית בעידן הרשתות החברתיות והפייק ניוז.
הבעיה נעוצה בכך שרוב החומר לא היה מצחיק במיוחד. אולי ההישענות התלותית באותן דמויות פופולריות מן העבר מגבילה את היצירתיות של הכותבים ומונעת מהם לחבר תוכן שיהיה גם מקורי ומצחיק וגם רלבנטי בצורה ובמהות שלו לדור החדש של הצופים, שהפורמט הארכאי לא ידבר אליהם ולא ישאיר אותם מול המרקע.