מיד כשפרצה שגעת הקורונה, אין ספור נודניקים החלו להרצות על הצדדים היפים והחיוביים שהתקופה האיומה הזו תביא לחיינו. אתם מכירים את זה בעל פה. חוכמת הפשטות, פרופורציות אמיתיות לחיים, היכולת להבין מה באמת חשוב, הידוק הקשר עם המשפחה, ניתוק הקשר עם האמביציה ועוד ועוד. כל הניסיונות האלה לעשות מהלימון לימונדה (בי נשבעתי שאם אשמע את הביטוי הזה עוד פעם אחת, אני הופך את האומר למרינדה) לא ממש הרשימו אותי מהרגע הראשון.
אבל הייתה טענה אחת בדבר הצד החיובי של הנגיף שבכל זאת דיברה אליי. היא גרסה שמעכשיו, כשכולנו מסוגרים בבתים ושקועים באותו בוץ ללא יכולת לעשות דבר פרט ללגרבץ, תיעלם מחיינו התופעה המטרידה כל כך המכונה fomo. ראשי תיבות של fear of missing out. ובעברית מדוברת: התחושה המתמדת שעל פיה כל העולם חוגג, מבלה, מתנסה ומצליח, בזמן שאתה תקוע באיזו רשת חברתית וקורא על חיים של אחרים. זו תחושה מתסכלת, שאני מניח שכולכם חווים, והיא משותפת כמעט לכל אחד. כי לא משנה עד כמה החיים שלך יפים, בכל זמן נתון יהיה מישהו שיעשה משהו יותר מעניין ומרגש ממך.
והנה, קורונה. העולם נעצר, ואיתו - תודה לאל - גם ה־fomo הארור. הרי מה יותר מנחם ומרגיע מהידיעה שכולנו בקאנטים. לא ככה? ממש לא!
כי כעבור כמה ימים של הלם והתכנסות עצמית, מתברר שלפחות עבור בני הדור שלי מדובר בקללה שתקפה בכל מצב. כל עוד הרשתות החברתיות עדיין פעילות, כמובן. זה התחיל, בטפטוף, עם הבדיחות וההערות השנונות בפייסבוק. כאן המדד הוא מיידי, בגלל שיטת הלייקים החולנית. למה, לעזאזל, האבחנה המקורית והקורעת שלי זכתה רק ל־40 סימונים, בזמן שהקלישאה החבוטה והמביכה של מישהו אחר עברה כבר מזמן את רף ה־100?
ההמשך לא איחר לבוא. המשפחות המושלמות מיהרו לעצב לעצמן ולטפן לו"ז יומי יעיל, גדוש ופרודוקטיבי באופן מעורר חלחלה. צילומים של ילדים ממושמעים, העמלים בצייתנות על חוברות עבודה, החלו לגדוש את הרשת. ושום דבר גם לא הצליח להסיח את דעתי מהמראות הקשים. הרי הבית שלי שקט לגמרי, הילדים ישנים כל היום.
עד מהרה נוספו גם התמונות הלא פשוטות ממדורי הספורט. במשפחת מושלמי, אבא, אמא, שלושת הילדים ואפילו הכלב מתעמלים יחד כדי לשמור על נפש בריאה בגוף בריא. וגם דואגים לתעד את הפעילות הזו כדי שציבור הבטטות ירגיש גרוע עוד יותר מהעובדה שהספורט הכי שכיח אצלו כרגע הוא הנפת השלט.
ומה עושים אחרי שלומדים, צובעים ומתעמלים? נכון, אוכלים! ואיזה יופי של תבשילים. צילומים צבעוניים של מזון מושקע ומגרה מוטחים בך נגד רצונך, בשעה שאתה מכלה עוד פיתה עם חומוס “אחלה" ונקניק תעשייתי. ואיזה חמודים הקטנים, שבסוף הארוחה נעמדים מול הכיור ושוטפים כלים מיוזמתם, נכון? ממש... לחנוק אותם.
וכל זה רק הולך ומתדרדר לקראת סוף השבוע, כשקצב הבישולים מתגבר ונוספות לו וריאציות קשות במיוחד, כמו צילומי תנור מלא בחלות טריות ומהבילות. והמספר הנוסף: תיעוד של טקסי קבלת שבת המוניים הנערכים באמצעות ה"זום", ומציג משפחות מגובשות ועליזות עד גועל.
נו מילא, אתה מנסה לנחם את עצמך. אז המשפחה שלי נמצאת כרגע בפגרה מהחיים. תכף נשוב. אבל לפחות בתחום שלי כולם באותה סירה. הרי אי אפשר כרגע לעשות דבר. הצגות, הרצאות, צילומים, הופעות. הכל מת. אלא שגם כאן, ה־fomo קם לתחייה והוא עושה זאת דרך מילה ארורה אחת: מקוון. אחי, אני עושה הרצאה מקוונת; אני לומדת בקורס מקוון; דווקא אפשר להעלות הצגות, באופן מקוון. וכו'. הדבר המכוון היחיד שאני יכול לחשוב עליו כרגע הוא האקדח שאצמיד לרקה אם אשמע על עוד מיזם, ובכן... מקוון.
במילים אחרות, גם כשאנחנו כלואים בבית והחיים שלנו במצב מתקדם של הקפאה, אי אפשר לנטרל את התחרותיות הארורה הזו והתסכול שצומח בעקבותיה. הסיכוי היחיד שלנו לרגיעה טמון ביום המופלא שבו יקרוס האינטרנט.
על הסכין
1. מוזיקאי ישראל, גם הבכירים שבהם, עושים שרשרת של ביצועים ביתיים לשירי אחרים; מייקל סטייפ מגיח משנת חורף ארוכה ומעלה סקיצות חדשות; פול סיימון מקדיש להיטים קלאסיים לניו יורק הנאנקת. ועוד ועוד מוזיקאים עורכים מחוות מרגשות לרגל ימי הקורונה, ומוכיחים בפעם המיליון שמוזיקה היא החיים עצמם.
2. יש פער מדהים, כמעט בלתי נתפס, בין המקום שתופסת התרבות כמקור עיסוק ונחמה בימים האלה ובין האין תמיכה של המדינה באנשי התרבות. אותם אלה שיצרו את השירים, הסרטים והסדרות שמבדרים כרגע את הישראלים הנצורים לא זוכים לשום סיוע ממשי ופשוט נזרקים לכלבים. מצטער, אין לי דרך יפה יותר לתאר את זה.
3. ואולי, רק אולי, בכל זה יש גם בשורה טובה לאנשי התרבות. מעבר לכך שאנשים יתחילו להעריך יותר את תרומתם, הציבור נאלץ עכשיו לחזור ליצירות שבמרוץ החיים המטורף הוא לא הספיק לצרוך. פתאום יש המון מיזמים מקומיים של השאלות ספרים; הורים צופים עם ילדיהם בסרטים שגדלו עליהם. סדרות עבר מככבות ב־VOD. מתוך שלא לשמה וגו׳.