את יום הולדתו ה־70 נאלץ לחגוג השבוע המוזיקאי, המלחין, המנצח והמעבד אלדד שרים הרחק ממשפחתו וחבריו, כשהוא בבידוד בביתו עקב חשד להידבקות בנגיף הקורונה.
"כבר הייתי חשוד בקורונה וביליתי בבידוד, הרחק מבת הזוג שלי, מהילדים שלי ומהחברים", מספר שרים, "אבל בסוף התברר שזו הייתה רק שפעת. אבל בגלל שאני עדיין מקורר, אני נמצא בבידוד עד שארגיש טוב יותר".
הנגיף, שהקפיא כמעט כליל את תעשיית המוזיקה, פגע גם בשרים, שהופעותיו בוטלו, אך בשיחה איתו לא נראה שזה מטריד אותו יתר על המידה. "היום שלי די עמוס", הוא אומר, "יש לי המון דברים לעשות, כמו לכתוב מוזיקה ולסיים את האופרה שאני עובד עליה. בגלל שאני לבד אז אני גם מנקה ומבשל לעצמי, אז אין לי רגע פנאי".
ומה לגבי הפרנסה?
"ברור שהיא נפגעה, אבל אין כל כך מה לעשות בנידון. אני דואג להעסיק עצמי בעבודה כל הזמן. גם הקורונה תעבור בסופו של דבר".
על אף הנינוחות שהוא משדר, כשמגיעים בשיחה לנושא פניה של תעשיית המוזיקה המקומית העכשווית, לשרים, שלאחרונה ציין 50 שנות קריירה, יש בטן מלאה. "יש לי התנגדות לכל מה שהולך עם הדור הצעיר של המוזיקאים והזמרים כיום", הוא אומר. "אני שומע שירים ולמילים אין שום ערך, המנגינה בערך ארבעה טונים שחוזרים באופן קבוע, עם שינוי קטן או בלי שינוי. אין מסר, אין עומק, אין כלום. יש קצב ואפקטים. אני לא אומר שזו לא חוכמה לעשות זאת, רק אומר שזה משאיר אותי אישית אדיש לגמרי. לשמחתי, האומנות בארץ לא מתה, ואנשים ממשיכים ליצור. מבחינתי, למשל, סטטיק ובן־אל לא אומנים ועברי לידר כן".
ומה אתה חושב על מפיקים מצליחים כמו ג'ורדי?
"אני מודה שאם אני אקבל הפקות כמו של ג'ורדי לא אדע מה לעשות. יש שפונים אליי לעשות הפקות מהסוג הזה ואני אומר להם שזה לא אני. יש לי הערכה מקצועית אליו ולעבודה שלו, אליי זה פשוט לא מדבר".
מה דעתך על תוכנית כמו "הכוכב הבא לאירוויזיון"?
"אני צופה בעצב גדול. ראיתי בה זמרים שהם ברמה מעולה עם קולות טובים, מוזיקליים וכישרוניים. יש בלי עין הרע כישרונות גדולים, אבל כל מה שמסביב חורה לי: רמת השיח, שופטים שאמורים להיות מנטורים שמדברים בעברית נמוכה ולפעמים אפילו בסלנג לא יפה. רמת המבצעים גבוהה, אבל הרמה של השופטים לא".
אם היו פונים אליך, היית מוכן להיות שופט?
"הייתי מוכן, אבל לא לוקחים שופטים לפי ההבנה שלהם במוזיקה אלא לפי כמה רייטינג הם מביאים. השופטים משחקים תפקיד שם".
אתה מרגיש מוערך?
"אני לא יודע למה אתה מתכוון. התקשורת לא מעריכה אותי, היא לא מתעניינת בי. הטיפוסים שמעניינים את התקשורת הם לא מוזיקאים שעושים מוזיקה טובה אלא מוזיקאים כמו ננסי ברנדס, שיודעים לשבת ולעשות צחוק מעצמם. על הבמה אני מרגיש מוערך, אבל לא כותבים עליי בעיתונים, לא מזמינים אותי לתוכניות טלוויזיה, אך את ננסי ברנדס כן, אף על פי שהוא לא עושה שום מוזיקה".
זה מציק לך?
"בעבר זה הציק לי, אבל היום אני חי עם התופעה בשלום, כי אני מבין שהעולם השתנה ואני לא. אני לא רוצה להשתנות. אני לא רוצה להיות ננסי ברנדס. שהוא יהיה הוא".
שרים נחשב לאחד המוזיקאים המשפיעים ופורצי הדרך בעולם הפופ והרוק המקומי, והיה מהראשונים ששילבו בין מוזיקה קלאסית ואירופית למוזיקה מזרחית ומקומית. הוא חתום על לא מעט קלאסיקות, בין שכיוצר ובין שכמעבד: "סימנים" (צביקה פיק), "בין האצבעות" (רותי נבון), "את ואני" (שלמה ארצי), "החגיגה נגמרת" (הכל עובר חביבי), "אותך" (אילנה אביטל), "ארץ, ארץ, ארץ" (אילנית), "הגברים בוכים בלילה" (אבנר גדסי), "כינור דוד" (שימי תבורי), "את ואני נולדנו בתש"ח" (עדנה לב), "סינדרלה" (סקסטה), "גבריאל" (עפרה חזה), "נפרדנו כך" (אבנר גדסי), "בן אדם" (ירדנה ארזי) ועוד רבים וטובים.
למרות הרזומה העשיר, מצהיר שרים בפה מלא כי הוא עדיין בדרך לפסגה הגדולה בקריירה שלו. "תמיד אני שואף להיילייט הבא בקריירה", הוא אומר. "לפני כמה חודשים עשיתי עם אמיר דדון קונצרט בחיפה שמבוסס על שירי להקת קווין, וכשיצאתי משם הרגשתי שעשיתי דבר גדול. תגובות הקהל היו היסטריות וגם תגובות האנשים סביבי. בפעם הראשונה זה המון זמן עמדתי על הבמה ונהניתי מכל רגע. זו הרגשה נהדרת ויהיה לכך גם המשך, ברגע שיעבור משבר הקורונה".
בנוף ילדות עם שלמה
הוא נולד בתל אביב באפריל 1950, בן לאב מסגר ולאם עקרת בית. "גדלתי בבית שבו לא היו מסוגלים לשיר שיר אחד פשוט", הוא אומר וצוחק. "אמא שלי הייתה גרמנייה יקית. היא ניסתה פעם לשיר שיר ערש גרמני. ברגע שזיהיתי מה היא מנסה לעשות, אמרתי לה: 'תעשי לי טובה, אמא, תפסיקי לשיר, זה מקלקל לי את הילדות'. אבא שלי, החלבי, מאוד אהב מוזיקת חזנות אשכנזית. בכל שבת בצהריים היינו יושבים ליד הרדיו הגדול ושומעים פרקי חזנות כבקשתך: משפחת מלבסקי, בן ציון ויסלר ואחרים. זו הייתה המוזיקה הראשונה ששמעתי ועד היום אני אוהב אותה מאוד".
באיזה בית גדלת?
"גדלתי בתל אביב שהיום היא אחרת לגמרי. גדלתי בעיר של מעמד הפועלים. גרנו משפחה של חמישה איש בדירה של חדר וחצי, וזה היה טוב. נחשבנו למעמד בינוני. כיום היינו נחשבים עניים. גרתי בחצי חדר עם שני אחיי הגדולים. היינו הולכים לבית הספר עם מגפיים של רפתנים, כי זה מה שהיה לנו".
בחיידק המוזיקה נדבק לראשונה בבית הספר העממי יהודה המכבי בצפון תל אביב, כשהחל ללמוד בחוג חלילית. "זה הרגע שבו גיליתי את האהבה העצומה למוזיקה, והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות", הוא מספר. "בגלל המצב הכלכלי הירוד לא היה להוריי כסף לשלוח אותי ללמוד מוזיקה באופן מקצועי ורציני, וכמובן גם לא לקנות לי פסנתר כמו שרציתי. במקום זה אמי קנתה לי מאיזה עולה חדש אקורדיון שהוברח מחו"ל. בגיל 11 התחלתי ליצור מוזיקה על האקורדיון, וזה הרגיש לי כמו חלום. באותה תקופה גם קניתי את התקליט הראשון שלי, 'West Side Story' ('סיפור הפרברים' - ד"פ)".
בהיותו בן 13 התגלגל שרים בדרך מקרית במיוחד למסגרת המקצועית הראשונה שלו: תזמורת הנוער של הפועל תל אביב. "יום אחד הלכתי לעדלאידע שהייתה ברחוב דיזנגוף, וראיתי את התזמורת של הפועל תל אביב ובה ילדים בגילי שמנגנים", הוא משחזר. "כשהתעניינתי, התברר לי שמנצח התזמורת, יחזקאל זיסקינד, גר בבית לידי. דפקתי לו על הדלת ואמרתי לו שאני שכן שלו ושאני רוצה לנגן בתזמורת. זיסקינד שאל אותי על איזה כלי אני רוצה לנגן, אבל חוץ מחלילית ואקורדיון לא הכרתי שום כלי ובקושי ידעתי איך קוראים לכלים. אמרתי לו חצוצרה. הוא הזמין אותי לבניין אוסישקין המיתולוגי, היכן שהתזמורת עשתה חזרות, וכשהגעתי הוא אמר שאין חצוצרה ונתן לי קלרינט. בתזמורת הזו ניגנו גם צבי שיסל וגם אילן מוכיח, חברי לספסל הלימודים. כשנתיים אחרי שהצטרפתי, אילן מוכיח ואני 'השתלטנו' על התזמורת שליטה מוחלטת ועשינו את כל העיבודים".
תוך כדי עבודתו בתזמורת הפועל תל אביב זכה שרים למלגה גדולה מקרן נורמן (כיום קרן אמריקה־ישראל) והחל ללמוד בקונסרבטוריון בדיזנגוף מוזיקה והרמוניה בצורה מקצועית. הוא למד בקונסרבטוריון שנתיים, בין השאר אצל אומן הקלרינט הבינלאומי גיורא פיידמן, שהכיר לשרים לעומק את עולם המוזיקה הקלאסית. בהמשך פנה גם ללימודים באקדמיה למוזיקה בתל אביב, שם למד בין היתר אצל פרופ' יצחק סדאי ונעם שריף.
בגיל 14 עבר ללמוד בתיכון עירוני ד' בתל אביב, שבו למדו בין השאר יגאל שילון, מני פאר, אילן מוכיח ושלמה ארצי, שעמו שרים מצא שפה משותפת כבר אז. "עוד בימי התיכון שלמה ואני נהגנו לנגן ולהופיע יחד במסיבות בית הספר", הוא מספר. "אני זוכר שהמורה המחליף שלנו היה דן שילון. לא מזמן פגשתי אותו והזכרתי לו, והוא אמר שלא נהנה מהתקופה שבה עבד כמורה מחליף. אמרתי לו שזכרתי אותו לטובה".
שרים סיים את לימודי התיכון בגיל 16 ("בכיתה א' קפצתי כיתה, אז סיימתי לפני כולם"). כדי לממן את לימודיו באקדמיה החל לנגן בחלטורות ובאירועים. "ניגנתי בחתונות על קלרינט, אורגן, סקסופון ואקורדיון", הוא מספר. "הייתי מנגן טנגו, ואלס, צ'ה צ'ה צ'ה וגם מוזיקה חסידית בחתונות בכפר חב"ד. משם התגלגלתי לנגן גם מוזיקה לריקודים ורוק'נרול בלהקות המחתרת. להקות הקצב התחילו לשמוע עליי".
מנת משכל גבוהה
ככל נער תל אביבי ממוצע שמשוגע על הצלילים שספג ברדיו רמאללה, מעוז הרוק'נרול הרדיופוני, גם שרים מצא עצמו כקלידן בלהקות קצב. הלהקה הראשונה הייתה "המדרגות הנעות", שניגנה בעיקר מוזיקת סול שחורה ומוזיקת רוק'נרול בריטית ואמריקאית לריקודים. "יום אחד באו אליי חברי להקת 'הסגנונות', אמרו שצ'רצ'יל (יצחק קלפטר - ד"פ) מתגייס וביקשו שאמלא את מקומו", הוא מספר. "הצטרפתי כאורגניסט ומעבד. הקלטנו כמה שירים ('כי את חלום', 'ילדתי שלי' - ד"פ) ובהמשך צירפנו אלינו גם את עוזי פוקס למה שהפך ל'עוזי והסגנונות'".
בין להקות הקצב הפופולריות כ"השמנים והרזים", "הכוכבים הכחולים", "הצ'רצ'ילים" ו"האריות" - "עוזי והסגנונות", ששרים היה מעבדה העיקרי, החלה לבלוט במועדוני הקצב של רחוב המסגר וקליפסו ברמלה. היו לה להיטי ענק לועזיים כ"Morning Train", "Friends", "Daytime Nightime" ו"I've Got Sunshine".
"העובדה שניגנתי מצד אחד רוק 'מלוכלך' עם עוזי והסגנונות ומצד שני למדתי באקדמיה קומפוזיציה וניצוח וניגנתי מוזיקה קלאסית - הרבגוניות עשתה אותי מה שאני היום. קיבלתי את שני העולמות האלה בצורה כל כך טבעית", הוא מעיד על עצמו. "בערך באותה תקופה יצא 'סרג'נט פפר' של הביטלס. העיבודים של ג'ורג' מרטין השפיעו על דרך החשיבה שלי, זה בדיוק היה הראש שלי. נכנסתי להקלטות עם 'עוזי והסגנונות' באותה גישה, אפילו הבאתי לשם חבר'ה שלמדו איתי באקדמיה".
הקלישאה של להקות הקצב משנות ה־60 - סקס, סמים ורוק'נרול - הייתה נכונה לגביך?
"בוא נגיד שהאיי־קיו הכללי אצלנו בלהקה היה די גבוה. היינו הראשונים שניגנו דיפ פרפל במועדוני דרום תל אביב. להופעות הגעתי ישר מהאקדמיה ומיד אחר כך נסעתי הביתה. לא עניינו אותי מסיבות, סמים וחגיגות. הייתי 'יורם'. בכל פעם שהיו מכות במועדונים, הגיטריסט אבי קרפל ואני היינו יושבים מאחורי אורגן האמונד גדול שעליו ניגנתי ומסתלבטים על איך שהערסים רוקדים ורבים".
איך ההורים קיבלו את העיסוק שלך במוזיקה?
"אבא שלי היה מסגר בשוק הכרמל. הוא היה קם בבוקר והולך לעבוד, חוזר בלילה והולך לישון. אמא שלי, שהייתה מאוד יקית, לא אהבה את הרעיון שאהיה מוזיקאי. היא תמיד אמרה שמוזיקה זה לא מקצוע והכריחה אותי ללמוד משהו רציני. אז בשנה הראשונה שלי באקדמיה למדתי פסיכולוגיה, אבל לא החזקתי מעמד יותר מסמסטר אחד. למזלי לא נזקקתי לעזרה כלכלית מההורים אלא הרווחתי כסף וזכיתי במלגות. אז למרות הכעס שלהם שבחרתי לעסוק במוזיקה - שרדתי".
כשהפופ כבש את הצבא
בשנת 1969, לאחר שנתיים באקדמיה, התגייס שרים לצה"ל. "עם הגיוס היה ברור לי שאני רוצה ללכת ללהקה צבאית וגם היה ברור לי שאתקבל", הוא אומר. "ניגשתי לחברי, אילן מוכיח, שכבר היה מדריך מוזיקלי של להקות צבאיות, וביקשתי ממנו לייעץ לי כיצד להפוך למדריך מוזיקלי כמוהו. הוא לא היה נחמד. 'אין לך צ'אנס להדריך', אמר לי. 'לך תיבחן כנגן'. החלטתי 'להרביץ' אודישן. הבאתי טייפ רקורדר עם עיבודים שעשיתי ללהקת עוזי והסגנונות, וכשנשאלתי בשאלון שחילקו לנבחנים על איזה כלי אני מנגן, כתבתי 16 כלים. רפי בן משה, המנהל המוזיקלי של הלהקות הצבאיות שבחן אותי, שאל אם התכוונתי ברצינות. הוא שמע את העיבודים שלי, התלהב במיוחד מ'Daytime Nightime' של עוזי והסגנונות, שבו שילבתי גם כלים סימפוניים, וקיבל אותי מיד כמעבד ללהקות צבאיות".
במסגרת תפקידו כמעבד ומנהל מוזיקלי של להקות צבאיות, שרים עבד בין השאר עם להקת הנח"ל, להקת חיל התותחנים, צוות הווי סיני וצוות הווי פיקוד הדרכה. הוא גם היה אחראי לגילוי כישרונות צעירים וטיפוחם בלהקות, ובזכותו נורתה יריית הפתיחה לקריירה הענפה של אומנים כמו רותי נבון, יצחק קלפטר, שלמה יידוב, רומן שרון ז"ל ולהקת "אף אוזן גרון" (שהפכה אחר כך עם שלומית אהרון ללהקת "הכל עובר חביבי").
"הלהיט הראשון שיצרתי ללהקה צבאית ובכלל כמלחין היה 'כל מה שרציתי' של יוסי בכר", הוא מספר. "את השיר ביצע צוות הווי פיקוד הדרכה עם הסולנים יוני נמרי ורותי נבון. בחנתי את רותי ללהקה וברגע שהיא התחילה לשיר, זז לי משהו בראש ואמרתי לעצמי: 'וואו'. כשרותי שרה, שמעתי ארית'ה פרנקלין קטנה. החלטתי להוסיף את קולה לשיר, ומהזנב של השיר הזה התחילה הקריירה שלה. פתאום כולם רצו לכתוב לה שירים".
שרים מספר גם כי "הייתי הראשון שנתן לקלפטר וליידוב להלחין ולבצע את השירים שלהם בלהקה שאני הדרכתי, צוות הווי סיני. בסוף שנות ה־60 הקימו את פיקוד סיני, קלמן מגן היה המפקד ואשתו אמרה לו שהפיקוד צריך להקה צבאית. הוזמנתי להקים את הלהקה שבסוף נקראה 'צוות הווי סיני'. את קלפטר הכרתי עוד מימי להקות הקצב, ושלמה יידוב - שאז נקרא שאול - גם נבחן על ידי. מאותו רגע התחילה הקריירה שלהם. הבחינות היו דבר שבשגרה, בחנתי אלפי אנשים. מהם אני זוכר מישהו שלא קיבלתי - אלי יצפאן".
עם שחרורו מהצבא באוגוסט 1972 החל שרים את הקריירה האזרחית שלו כמוזיקאי בכיר ומבוקש. "שכחתי ללכת להשתחרר מרוב שהייתי עסוק באותה תקופה", הוא אומר בחיוך. "רצתי מאולפן לאולפן, עשיתי עיבודים ועבדתי עם יגאל בשן על האלבום הראשון שלו, 'להשתחרר'. הלהיט הראשון שיצרנו יחד היה 'מה נשתנה', שנבחר כשיר השנה בגלי צה"ל באותה שנה".
מה אתה זוכר מיגאל?
"הייתה לנו חברות עמוקה. ביום שבו יגאל התחתן עם מיקה, אכלתי איתם צהריים. יצאנו להופעות משותפות בחו"ל, העבודה איתו הייתה כיפית ומקצועית. כל הקטע שעבר עליו בשנים האחרונות שלו לא התאים לו, הוא היה אחד האנשים שיש להם כוכב מעל הראש. כל מה שהוא עשה הצליח לו. הוא היה אדם שמישהו הלך לפניו ופיזר סביבו מזל טוב".
מרומא באהבה
באוקטובר 1972 נסע שרים לביקור קצר ברומא ומצא עצמו בהרפתקה שספק אם ישראלי אחר זכה לה. "נסעתי לבקר את עליזה הדר, חברה טובה שלי שהייתה דוגמנית פופולרית בארץ והתחילה להצליח כשחקנית ברומא", הוא נזכר. "כשהייתי אצלה זכיתי להתערבב עם האליטה האינטלקטואלית והכלכלית של איטליה. אחת החברות של עליזה הייתה אשתו של מלחין פסקולי המערבונים האיטלקי הנודע אניו מוריקונה. יום אחד עליזה הזמינה אותי לביתו של מוריקונה כדי לשחק אצלו פינג פונג. סיפרתי לו שאני בוגר אקדמיה בארץ ושאני רוצה להמשיך להתקדם ולעבוד. הוא הציע לי לעבוד איתו כעוזר שלו, תוך שהוא מנסה לסייע לי להיכנס לאקדמיה ברומא ללימודי תואר שני. כך, בלי שום כוונה, מצאתי את עצמי אסיסטנט של אניו מוריקונה האגדי. ישבתי בהקלטות פסקולי הסרטים שלו ונתתי הוראות לנגני התזמורת. זה היה חלום שנמשך עד שזרקו אותי מאיטליה כי לא היה לי רישיון עבודה".
שמרתם על קשר?
"שמרנו על קשר עד שהפסקתי לשמור על קשר, שזה לא יפה מצדי. אבל גם הוא בטח לא בוכה על זה, כל אחד בעולם שלו".
עם שובו לארץ חזר שרים לעיסוקיו כמלחין וכמעבד מוזיקלי. הוא עבד עם מיטב האומנים של אותה תקופה: צביקה פיק, שלמה ארצי, עפרה חזה, אבי טולדנו, אבנר גדסי, הכל עובר חביבי, דני גרנות, עדנה לב, יזהר כהן והרשימה ארוכה.
"יום אחד שני תימנים דפקו אצלי בדלת בהפתעה, בלי לצלצל קודם או לקבוע מראש, בלי שום תיאום", מספר שרים. "הם הגיעו אליי עם תקליט שדרים ואמרו: 'תשמע, הקלטנו את השיר ולא משמיעים אותו ברדיו, לא מבינים למה'. שמעתי את התקליט ואמרתי שהשיר מצוין אבל צריך לכתוב לו מילים חדשות ולשנות קצת את העיבוד. הם אמרו: 'אם אתה יכול לעשות ממנו להיט - נלך על זה'. העברתי את הלחן לסמדר שיר, שכתבה טקסט שובר לב על אהבתה לדודו טופז. עיבדתי את השיר בדרך שלי והוא הפך ללהיט. השיר היה 'נפרדנו כך', ואותו תימני שדפק אצלי בדלת היה אבנר גדסי, שאחר כך עיבדתי לו מספר אלבומים ואת מיטב להיטיו".
את עפרה חזה, שגם לה עיבד והפיק מוזיקלית מספר אלבומים, הכיר בהיותה נערה צעירה. שרים עיבד עבורה את להיטה הראשון "שבת המלכה", שאותו ביצעה בפסטיבל הזמר המזרחי ב־1974, בהופעתה הממלכתית הראשונה. "עם עפרה עבדתי מאז שהייתה בת 13 ועד שנפרדה מבצלאל אלוני", הוא מספר. "אפילו קצת אחרי. עיבדתי לה את השירים הראשונים עוד בהיותה בסדנת תיאטרון שכונת התקווה. היה לה קול בלתי רגיל, ווקאליות יוצאת דופן. לאורך הדרך היא הייתה צנועה ומקצועית. עשיתי לה כמה אלבומים ושתי תוכניות יחיד. הייתי צמוד אליה מוזיקלית ואיתה ועם בצלאל אלוני היו לי יחסים מאוד קרובים".
איך היה לעבוד איתה?
"עפרה הייתה אדם בלתי נגיש. כשאתה נכנס להקלטות עם זמר או זמרת, משהו אישי מוכרח לקרות ביניכם, אתה חייב להרגיש את הזמר או הזמרת ולהבין את הלך החשיבה שלו ולהרגיש את הבנאדם. להיכנס לו ללב ולראש ולהבין מה מזיז אותו ומה מרגש אותו. אצל עפרה זה לא היה. היא הייתה מקסימה וחברתית ומוכשרת, אבל הייתה בלתי נגישה. אולי זה היה חלק מהקסם שלה".
כוכב פופ נוסף ששרים עבד איתו באותן שנים היה המאסטרו צביקה פיק. "היו כמה שירים של צביקה, כמו 'בין האצבעות', ששיפצתי בעיבוד והפכו ללהיטים", הוא מספר. "אגב, צביקה היה אמור לשיר לבד את 'בין האצבעות', אבל הצעתי שרותי נבון תשיר אותו. צביקה העריך את רותי ושמח על הרעיון, והשאר היסטוריה.בתחילת דרכו צביקה היה משמיע לי עיבודים שעשה, והדרכתי אותו מה צריך לתקן ואיך צריך לעבד נכון. היינו חברים טובים. בסוף הוא כבר למד בעצמו לעבד. הייתה לו הערכה מאוד גדולה אליי".
שיר לשניים
ההצלחה של שרים כמעבד החזירה אליו את חברו מהתיכון, שלמה ארצי. "התחלנו לעבוד יחד ונעשינו חברים קרובים", הוא אומר. "לשלמה היו שני צדדים: צד כיפי ושובב וצד אידיאליסטי של 'בוא נעשה משהו שיזיז משהו בארץ'. ב־1974 הצטרפנו למפלגת שינוי, כי האמנו שצריך שינוי. שלמה הוא איש כריזמטי מאוד, שיודע להזיז אנשים יחד איתו. לא פלא שאנשים עובדים איתו עשרות שנים".
ב־1975 נסעו שרים וארצי לייצג את ישראל באירוויזיון בשטוקהולם עם השיר "את ואני", שהגיע למקום ה־11. "שלמה טס עם אשתו מלכה ואחותו נאוה, ואני הגעתי לבד", מספר שרים. "היינו מבודדים לחלוטין מכל המשלחות. שני אנשי ביטחון שוודים שלא דיברו שום שפה חוץ משוודית שמרו עלינו כל הזמן ופחדו עלינו, בייחוד אחרי אסון מינכן. הבילוי שלנו היה מוגבל. לא נתנו לנו לבוא לקייטרינג או להפנינג שהתקיימו שם".
חוויה אחת מאותו אירוויזיון לא עוזבת את שרים עד היום. "בערך שלוש דקות לפני שעלינו לבמה, שלמה ואני נפרדנו", הוא משחזר. "הוא עמד לעלות לבמה ואני לעמדת המנצח. פתאום הגיעו אנשי ביטחון ישראלים ואמרו שקיבלו אזהרה שאנחנו בסכנת חיים. לא ידענו מה לעשות, כבר היינו רגע לפני השידור. החלטנו להמשיך. אנשי הביטחון אמרו: 'מה שקורה עכשיו הוא באחריותכם בלבד, אנחנו הזהרנו אתכם'. ידענו שאנחנו עולים לבמה ואולי לא נרד. המתח היה אדיר. כשנגמר השיר וירדנו מהבמה, פחות חשבנו על כמה נקודות נקבל, ויותר על זה שחזרנו בשלום מההופעה. אחרי האירוויזיון שלמה חתם על חוזה עם האמרגן של אלטון ג'ון ויצאנו להקליט בגרמניה ובאנגליה גרסאות לשיר".
בשנת 1977 נסע שרים לאירוויזיון השני שלו, הפעם עם אילנית ועם שיר שהלחין ועיבד בעצמו - "אהבה היא שיר לשניים". גם השיר הזה הגיע למקום ה־11. "אני ויהונתן גפן, שהצטרף למשלחת, הסתובבנו ברחובות לונדון בלי בעיית אבטחה, כמו שהיו שנתיים קודם לכן", הוא אומר. "מה שזכור לי בעיקר מאותה נסיעה זה ההבנה שמוזיקאי מקצועי באירופה מתפרנס הרבה יותר טוב וברווחה ממוזיקאי בישראל. חייתי אז בדירה שכורה של חדר ומשהו בצפון תל אביב ובאנגליה זמרת ליווי חיה בווילה מפוארת".
בשנת 1981 נסע שרים לייצג את ישראל בפעם השלישית באירוויזיון, בתחרות שנערכה בדבלין שבאירלנד, עם השיר "הלילה", שעיבד וניצח עבור להקת הכל עובר חביבי. "זו הייתה נסיעה לחוצה", הוא מספר. "הלהקה לא הייתה סגורה על עצמה, והיו המון בעיות מקצועיות, שהפכו את האווירה ללחוצה ולא רגועה. אני לא הייתי לחוץ, מודה. בסוף הגענו למקום השביעי".
אבל הנסיעה לאירוויזיון שממנה שרים נהנה ביותר הייתה ב־1988, גם אז נערכה תחרות השירים האירופית בדבלין. הוא היה המעבד והמנצח של השיר "בן אדם", ששרה ירדנה ארזי ושהגיע למקום השביעי. "זו הייתה נסיעה של חבריא, ירדנה דאגה שכל החבר'ה בסדר ושמחים. היא אחת הנשים חסרות האגו שאני מכיר", הוא מצהיר. "היינו חבורה עליזה, המרכז החברתי של האירוויזיון. ערב־ערב היינו יושבים במלון ליד הפסנתר בלובי ושרים, וכל המשלחות הצטרפו אלינו. זו הייתה חוויה נעימה".
עם הזמן הביקוש לשרים כמעבד ומפיק מוזיקלי פחת, אך הוא לא נתן לזה לעצור אותו. ב־2007 הקים את חברת ההפקות אלדד שרים מיוזיק, שבמסגרתה הוא יוצר מופעים והרכבי אירועים ומתמקד בכתיבת אופרה ומוזיקה קלאסית.
אתה מרגיש פספוס בקריירה?
"אני משתדל לא להתעסק במה היה קורה אם. התחלתי בין 1977 ל־1978 קריירה מצליחה מאוד בארצות הברית. חתמתי על חוזה בחברת MGM והפקתי מוזיקה שחורה. הייתה לי וילה מפוארת בלוס אנג'לס עם בריכה ואולפן פרטי, עוזרת ומבשלת. אבל כשאברהם פשנל קפץ לבקר אותי בווילה ואמר שהוא מתחיל לעבוד עם הכל עובר חביבי על תוכנית חדשה ('דור האקספרס' - ד"פ) וביקש שאעבוד איתם, לא יכולתי לסרב. קיבלתי אישור מ־MGM, התחלתי לעבוד עם הכל עובר חביבי, ואז באיזו מסיבה הכרתי את הפזמונאית ענת שרתוק שהפכה אחר כך לאשתי, כיום גרושתי. לא חזרתי. נעלמתי להם. להגיד שאני מצטער או לא? אני לא יכול".
מה דעתך על היחס של המדינה לאומנים ותיקים?
"זה חבל, ממש חבל. אבל אתה יודע מה? זה כל כך מאפיין את המדינה שלנו ה'לבש וזרוק'. בארצות הברית יש אומנים שמופיעים על הבמה בגיל 80 ומעלה, ואם הם לא מופיעים, אז דואגים להם ומעריכים אותם. בישראל זה לא קורה. אני מקווה שיבוא יום והמצב ישתנה, כרגע בנושא הזה אני פסימי".
לסיכום, מה תאחל לעצמך ליום הולדתך ה־70?
"קודם כל בריאות, וגם לסיים את האופרה שלי".