אני לא מעריץ של “ווסטוורלד" ברמה של לשבת ולנתח אירועים ולתת פרשנויות. אני צופה טיפש. רוצה שהכל יוגש לי במתכונות הרגילות והמקובלות והישנות של טובים ורעים, ומזימה ברורה שמסכלים אותה. רמת הנכונות שלי לקבל מורכבויות מעבר לכך היא לא בלתי קיימת, אבל לא הייתי מותח את החבל מעבר לכך. יוצרי “ווסטוורלד", ג'ונתן נולן וליסה ג'וי, שמעו והפנימו את הביקורת על התפרעותם בעונות הקודמות, את אובדן הצופים עקב כך, והכניסו סדר ומבנה לעונה הנוכחית.
פרק 4 היה השיא במגמה החדשה. יש רע - סראק, שרוצה להשתלט על רחבעם, המכונה (המפוקפקת) שמכילה את כל המידע על בני האדם. בצד השני של המגרש משחקת דולורס, שמטרתה הסופית היא עולם לבני מינה אבל בדרך לא מוכנה להניח לסראק הרשע להשתלט על רחבעם. וברנרד, מייב והייל משחקים כדמויות משנה המסייעות לדולורס וסראק להשיג את מבוקשם.
ולפתע, סתם ככה באמצע השבוע, היה סדר על פני תהום. החרב המתהפכת לא טבחה בלי חשבון וגדשה את המסך באברים מופרדים מבעליהם המקוריים ובהשפרצת מאות ליטרים של דם. התברר מי נגד מי ולמה. ועם העיצוב המרהיב - הרילי טרולי מרהיב - של הסביבה, הטקסטים והמשחק, “ווסטוורלד" הפכה להיות מה שהייתה צריכה להיות כל העת - מדע בדיוני סוריאליסטי אפל - באמת ללקק את האצבעות.
ואז בא השבוע פרק 5 ללמדנו שהשד חזר והשתלט על היוצרים נולן וג'וי. ששני אלה לא יכולים, פשוט לא מסוגלים, לוותר לצופים על תקופה ארוכה יותר משבוע אחד, והם חייבים לחזור ולהיות בלתי ברורים, פתוחים למשמעויות, לפרשנויות ולברברת. בעיקר ברברת. אומנם מה שקרה בפרק 5 בוודאי לא התקרב למהומה ששררה בעבר, וניכר איזשהו מאמץ קלוש לשמור על קווי ההתנהלות כפי ששורטטו בפרק הקודם, אבל ניכרה הדחייה העזה שחשים נולן וג'וי כלפי המשמעת שמטילה עליהם טלוויזיה קומוניקטיבית “רגילה". היא משעממת אותם. הם רוצים לפרוץ דרך חדשה. למען הציבור הרחב הם מוכנים להעמיד פנים במשך פרק, פרק וחצי, אבל מיד אחר כך הם חייבים לשוב לאוונגרד שלהם, גם אם הוא מבריח צופים מהמסך. וכך כמעט לאורך פרק שלם יכולים להיעלם דולורס וסראק, ודמות משנית - ובלתי משמעותית - כוויליאם משתלטת על זמן המסך בשם אותו סיוט מייגע וחוזר על עצמו של אותם נפתולי השקשוקה שהוא חווה בעקבות הריגת בתו. ואותה הרוטינה נכונה גם לגבי מייב, ששבה ורודפת כבר 40 שנה במדבר אחרי בתה הנעלמת, שכיום היא בוודאי כבר בגיל גיוס, אם לא בלימודי משפטים באוניברסיטה, אבל הרי אין קץ לאהבת אם וכו'.
וגם ברנרד מגיח לארבע שניות תמימות, ועל תרומתו לסיטואציה חוקרת הנפש שבה נתון וויליאם ייערך דיון באירוע "שבתרבות" הקרוב באולם בפתח תקווה. כרטיסים ניתן להשיג בקופה ביום האירוע. וכן הלאה וכן ככה מקפץ הפרק בלי חשבון ועל פי רוב בלי קשר ניכר למוח ממוצע בין אירועים שעיקרם ריבוי דיבורים מלאי רהב ומיעוטם תנועה ופעולה, ופעם נוספת בא לעולם תוצר “ווסטוורלד" במרעה.
ועם כל אלה, על אף הביקורת שהיא סופגת, אסור לפטור את “ווסטוורלד" כניסיון חסר ערך. דומתה הקרובה ביותר ששודרה אצלנו היא “לגיון" (יס), שניסתה גם היא להמריא גבוה וחזרה בצלילת ריסוק מסחררת אל האדמה. גם “השומרים", תוצרת HBO, השתייכה לז'אנר אבל נהגה בזהירות רבה, שמרה על גבולות הדרמה המקובלים והצליחה בינתיים לסיים עונה אחת עטורת ביקורות טובות. “ווסטוורלד" כאמור היא אוונגרד מחפש דרך בידי שני יוצרים אמיצים וחסרי מנוח. משהו מהדבר שאותו הם מייצרים בוודאי עובד נכון לאור ההד העצום שמעוררת הסדרה. עד כדי כך עובד נכון שאולי הגיע הזמן לשקול את מעמדה החברתי חסר העוררין - עד כה - של חאליסי, ולהציב במקומה את דולורס אברנתי. מה שמגיע מגיע.
"ווסטוורלד", עונה 3, פרקים 4־5, יס OH, הוט HBO, סלקום TV