העונה הראשונה של "הישרדות" עלתה בערוץ 10, בדצמבר 2007, בימים שבהם פי.סי. היה רק מחשב. שחיטת תרנגולים, נחשים, צפרדעים, סרטנים ודגים בפירוט גראפי נטול סייגים, היו עניין של מה בכך, ביטויים שהיום היו מוצאים את עצמם בפח האשפה של העריכה, כגון "כושי", נשמעו יותר מפעם אחת, וגם ההפקה התערבה על כל צעד ושעל והצילה את מגנט הרייטינג, דן מנו בכל פעם שמעמדו היה בסכנה, כך שאף פעם לא היית יכול להיות בטוח אם אתה צופה בהחלטות אותנטיות של המתמודדים או בהוראה מלמעלה.
כעשור ורבע לאחר מכן, כבר לא שוחטים חיות (לפחות לא כאלה עם רגליים, וגם אם כן, אז לא למצלמות), לא פולטים הערות עם ניחוח גזעני, וגם ההפקה מתערבת באופן פחות בוטה ושקוף, כי כיום הפי.סי הוא לא רק מחשב, ויש דברים שכבר אי אפשר להראות בטלויזיה. מאידך, ישנם אלמנטים שלא התמתנו לאורך השנים, אלא דווקא הקצינו: רמת האלימות ורמת הטראש.
אם, לדוגמא, בשנות ה80, הסדרה "צוות לעניין" נחשבה לסמן הכי קיצוני בטלויזיה מבחינת אלימות, וההורים שלי אף לא הרשו לי לצפות בה בשל כך, למרות שמדובר בשחקנים מקצועיים ופעלולנים ואף דמות ממילא אף פעם לא נהרגה באף אחד מהפרקים, הרי שסביר להניח שהרבה מאוד ילדים צפו אתמול בפרק הבכורה של העונה החדשה של "הישרדות וי איי פי" וראו אלימות אמיתית, של דמויות אמיתיות, מבלי שהם או ההורים שלהם ינידו עפעף.
אין לי כוונה להתחסד או להתבכיין בנוגע לאלימות, רק לציין את המגמה. הרי, בסופו של דבר, מדובר באנשים בגירים שידעו בדיוק לאן הם נכנסים ואם הם לא יודעים, אז, כמו שאומרים, זבש''ם. גם בכל הנוגע להצגת אלימות על המסך, בשעה יחסית מוקדמת, כשילדים שנמצאים בחופש מבית הספר צופים בטלויזיה, אין לי טענות. אנחנו הרי חיים בעולם שבו כותר הבידור הכי מצליח בכל הזמנים הוא ג'י טי איי, משחק הוידאו שלקח את הצגת האלימות לדרגות חדשות של קיצוניות, לא בפלזנטוויל.
"הישרדות", בסופו של דבר, מהווה גילטי פלז'ר, שבמסגרתו אני יכול לצפות ממרחק בטוח בחבורה של אנשים, שאני לא חלק ממנה, הולכת מכות ומתפלשת באבוס מלא טינופת, בסצינות שמזכירות את סרטיו הידועים לשמצה של ג'ון ווטרז משנות ה-70, בזמן שאני יושב על הספה ואוכל פיצה. באופן אישי, אין לי שום בעיה עם זה.
התכנית אתמול נפתחה בדירוג של כל המתמודדים לפי רמת הפופולריות שלהם, כפי שנקבעה על ידי חבריהם למשחק, כשלאחר מכן החברים מחולקים לקבוצה של הפופולארים נגד הקבוצה של הפחות פופולארים, כך שהפעם אף אחד לא יוכל להתלונן על השיבוץ, כיוון שהוא נקבע על ידי המתמודדים עצמם.
יש לציין כי למקומות האחרונים הגיעו, בתזמון משעשע, נאוה בוקר ודוד דביר, שבעצם מהווים את הנציגות של שני הכוחות המרכזיים שנאבקים היום, גם בינהם וגם על קבלת ליגיטימציה ציבורית במדינת ישראל: פוליטיקאים ושופטים. אמנם יש הבדל גדול בין שופט של תחרות ריאליטי לבין שופט של בג''ץ, אבל לא צריך להתקטנן. דרך אגב, אפילו נאוה בוקר הודתה, מבלי להתכוון, עד כמה הסטטוס של פוליטקאים נמוך בציבוריות הישראלית, כשהתלוננה על כך שהציגו אותה דווקא כחברת כנסת ולא כעיתונאית. מי האמין שיום יבוא ועיתונאי יהיה מקצוע נחשק יותר מאשר חבר כנסת?
אם לאחר פרק אחד, אני צריך למתג את המתמודדים על פי ההיכרות הקצרה שהייתה לי איתם, הייתי אומר שדיי ברור לכולם שישראל אוגלבו ועידו קוז'יקרו הם הבריונים החזקים, בעוד שסמיון הוא המוח האסטרטגי ונאווה בוקר היא שק החבטות הקולקטיבי, לא רק בגלל שהיא פוליטיקאית, אלא בגלל שהיא עושה הכל כדי להוכיח למה פוליטיקאים כל כך שנואים עלינו. מתוך כל האחרים, הייתי מסמן את: אילנה אביטל, דוד דביר ודנה רון כדמויות שעשויות לשעשע אותי הכי הרבה במשחק הזה, בתקווה שישרדו כמה שיותר זמן בקרב הגלדיאטורים המודרני שנקרא "הישרדות וי איי פי".