לרובנו, הסגר בו מצאנו עצמנו שבועות במהלך מרץ-אפריל האחרונים נראה היום כמו חלום רחוק: החשש לצאת לרחוב, העבודה מהבית (מי שלא בחל"ת, כמובן), הלמידה מרחוק והדאגה הבלתי פוסקת למבוגרים הנלחמים על חייהם, לבדם, בבתי החולים.
אמש, שודרו ארבעת הסרטים הראשונים מתוך 13 היצירות הקצרות והמקוריות שנוצרו במסגרת פרויקט "במרחק מאה מטר", בהפקת HOT ו"קסטינה תקשורת". הפרויקט הוא למעשה סדרת סרטים חדשה העוסקת בהשפעת התפרצות נגיף הקורונה בישראל. כל סרט נמשך בין 10-30 דקות ומגולל סיפור קצר הממחיש את המורכבויות, הרגעים הבלתי אפשריים והבלאגן שתקף ועודנו תוקף אותנו, לפרקים, במציאות הלא-פשוטה אליה נקלענו. בהפקה כמעט עצמאית, במשאבים דלים ובסגר מוחלט התאגדו יוצרים מבריקים ושחקנים משובחים ליוזמה יוצאת דופן.
כל אחד מארבעת הסרטים ששודרו עד כה עוסק בסוגיה אחרת שהטרידה ושיבשה את חיינו במהלך הסגר.
"משק בית" של שירלי מושיוף האדירה ("איש חשוב מאוד") עסק בשני נושאים מורכבים שיכלו להשתלב זה בזה רק ביצירה של מושיוף: הרדיפה אחר חשודים בהפרת הבידוד ורווקים בודדים שכמהים לאהבה ומנסים למצוא פתרון בשיחות זום של 40 דקות. יעקב זדה דניאל, בין השחקנים היחידים שמסוגלים להוביל סצנות של דקות ארוכות כאשר המצלמה מתמקדת בפניו בלבד, הוא חוקר שב"כ המנסה לאתר מפרי בידוד ממטבח ביתו כשלפתע הוא מאתר שיחה מעניינת במיוחד. גבר ואישה צעירים שמעולם לא נפגשו אך מפחדים להפר את הסגר לשם כך, אז הם מממשים את חשקיהם בשיחת סקס באמצעות המנוי החינמי של זום. החוקר נקלע לסיטואציה בתחילה מחשש שהבחור שחזר מחו"ל יפר את הבידוד, אך מוצא עצמו נשאב לאווירת הנעורים ולו כדי לטעום רגעים קטנים של חופש, תעוזה ורומנטיקה. שחקן מופתי, רעיון גאוני, 17 דקות של תענוג.
"ברכה" של בת אל מוסרי הוא אסופה של רגעים קומיים שמכווצים את הלב ומעלים חיוך בעת ובעונה אחת. ברכה בת ה-30 היא שחקנית לסבית שחווה פרידה וחוזרת בלית ברירה מתל אביב העסיסית לדירת החדר של אמה בפריפריה ב-2 בלילה כשהיא בודדה, עצובה ומזיעה. אחרי סשן הערות, שאלות וחדירה לנשמה מצד השכנים הסקרנים – היא נשברת ומספרת לאמה על הפרידה – שמבשרת בקול גדול לכל הבניין: "נגמר העניין, היא לא לסבית יותר! יאללה חתונה" לקול צהלות קולולו המשתלבות ביבבותיה של ברכה המסכנה. עכשיו תוסיפו לסצנה הגאונית הזו את אורנה בנאי (ליהוק מבריק) בתור האם הפרימיטיבית המנקה את בתה מדמעותיה עם סחבה לניקוי משטחים.
דווקא הסרט המדובר ביותר, הכולל את תקוה גדעון, זוכת "האח הגדול" הלוהטת ונוצר ע"י מאור זגורי, המוכשר – לא סיפק את הסחורה. ולא משום שהכוכבת הראשית אינה בוגרת בית ספר למשחק. הסרט נמשך 30 דקות, ארוך משמעותית מכל יצירה אחרת ועסק בלילה בו יצאה גדעון מבית האח הגדול, בדרכה הביתה. במהלך נסיעתה הביתה נקלעת תקוה לשיחת מייגעת עם עם נהג מונית חרדי (שולי רנד),במהלכה מוזכר כמעט כל אייטם חדשותי מהחודשים האחרונים: שנאת חילונים-חרדים, ריאליטי, פרשת סלומון טקה ואפילו דקל וקנין, כשכל נושא נטחן שוב ושוב וניתן לצפות את הפאנץ' הראשי מקילומטרים. לסרט מתלווה ענן כבד של "תפסת מרובה-לא תפסת", ותכל'ס – חבל: תקוה דווקא שיחקה לא רע בתפקיד עצמה, ושולי רנד כרגיל מעולה – אך מפה לשם נותרנו עם יותר מדי ציפיות, ופחות מדי פואנטה.
בסרטו "טיקטוקים", הצליח אסף קורמן לחבר שני דברים בלתי נסבלים בהרמוניה מופלאה: האחד הוא סרטוני טיקטוק מתישים, והשני הוא הידיעה שהסבים והסבתות שלנו בבית חולים – ולנו אין שום גישה אליהם או דרך להחזיק את ידם. עם שתי הצרות הללו מתמודדת אם צעירה, שתקועה בבית עם שני ילדיה ומעבירה את שגרת חייה המבאסת ביצירת סרטוני טיקטוק מהנכדים המתוקים עבור הסבתא ה'מבלה' את תקופת הסגר באשפוז. לילדים כבר נמאס מלייצר את תוכן האיכות הזה אך האם מתעקשת. בוקר אחד היא מגלה, לתדהמתה, שאמה מורדמת ומונשמת – כך שהסרטונים החמודים כבר לא יגיעו ליעדם. כל שנותר לה הוא לדבר לתוך הפלאפון, המוצמד לאוזניה של הסבתא שמשיבה בדממה שקורעת את הלב.
בין תשעת הסרטים הנוספים שטרם שודרו נמצאות יצירות של במאים מוכשרים כמו נח סטולמן, סיגל אבין וגיא נתיב (זוכה האוסקר) ושחקנים מצוינים כמו שלום מיכאלשווילי, דאנה איבגי וטום מרסיה. מבלי לצפות אני מבטיחה לכם שזוהי חובה עבור כל אחד, ולו רק בשביל להיזכר בטירוף שחווינו – בתקווה שלא נחווה אותו שוב, בקרוב.