עד שמבול הקסאמים החל לרדת מהשמיים, נחשבו היישובים סביב רצועת עזה לחלק אינטגרלי ממדינת ישראל, ועדיין נקראו בשם האזרחי המוענק לכל חבל ארץ בהתאם למיקומו - “יישובי הדרום". כשהחל המבול ונולד הצורך לטפל בבעיה, חוילו היישובים והוענק להם שם צבאי הולם ונמרץ יותר - “עוטף עזה".
מדינת ישראל לא באמת ספרה את “העוטף". אלי מויאל ז"ל, שהיה ראש העיר שדרות באותה תקופה, הסתובב וצעק בלשונו הישירה שחייבים לעשות משהו. אלופים הגיעו לראות מקרוב. פוליטיקאים באו לחזק. אבל בישראל כמו בישראל - כשיש בעיה מתעלמים ממנה, ואיש לא מצא סיבה לחרוג מהמנהג רק משום שבדרום הארץ חיי האזרחים שובשו לגמרי והם יוצאים מדעתם מרוב פחד.
רק כאשר ילדים נהרגו, משהו זז בלב האבן הממסדי ומשוגע אחד לדבר יתחיל לגלגל רעיון טכנולוגי חדש ליירוט הקסאמים. לכך נוספה כניסתו לתפקיד של שר ביטחון יליד שדרות עמיר פרץ, ו"כיפת ברזל" יצאה לדרך. הסדרה בת השלושה פרקים, “שמיים בצבע אדום", מתארת את הסיבות להקמת המערכת ליירוט קסאמים “כיפת ברזל", ההחלטה לעשות זאת, הפיתוח וההצלחה הגדולה שלה.
הפרק הראשון של הסדרה, ששודר בשבוע שעבר, מאכזב. למעשה הוא נראה כמו עוד מהדורת חדשות המספרת על מטח קסאמים שנחת על שדרות, מציג שכנה מעולפת וחברות מזות מים על פניה, ואלי מויאל שתובע מהממשלה להתעורר. יותר משהצופה לומד על הנעשה מאחורי הקלעים, מוקרנת למעשה על המסך באופן מהופך הרשימה הארוכה של הנושאים שהפרק אינו נוגע בהם ועשויים בפרספקטיבה לעורר עניין רב. למשל, האדישות וחוסר האונים של הקברניטים ומקבלי ההחלטות במדינה לנוכח המצב הבלתי נסבל המתמשך ביישובי “העוטף".
למשל, ההשפעה על חיי הילדים תחת מטחי האש. בתוכנית “סליחה על השאלה - ילדים", ששודרה בטלוויזיה החינוכית, ונושאה היה ילדים מספרים על החיים תחת אש, נשאלו הילדים מתוך כרטיסיות, ללא נוכחות מבוגר מאיים מולם, שאלות על חיי היומיום שלהם: תוך כמה שניות צריך להגיע לממ"ד עד הפיצוץ? מה אתם עושים כשיש אזעקה ואתם במקלחת/בשירותים? ומה אתם עושים כשאח או אחות במקלחת או בשירותים? האם אתם מפחדים? האם אתם חולמים על קסאמים?
התשובות שהתקבלו היו מהסוג שהורה ממרכז הארץ לא היה מוכן לקבל בשום אופן ופנים שתהיינה בסל החוויות של בנו או בתו. יותר משהסדרה החדשה - לפחות על פי הפרק הראשון - מעידה על כך, פרק בתוכנית אחת בטלוויזיה החינוכית מספר את הסיפור האמיתי בבהירות שאין להימלט ממנה: מדינת ישראל נטשה למשך שנים את יישובי הדרום. צריך לקוות שבשני הפרקים הנותרים “שמיים בצבע אדום" זועמת יותר, נשכנית יותר, תובעת את עלבונם של התושבים הנשכחים, צוללת עמוק יותר מהמים הרדודים ובכלל מייצרת עיתונות טובה יותר. מגיע ל"עוטף עזה" יחס הוגן.
לראות או לוותר: לדלג על הפרק הראשון. תחליטו אחרי העשר דקות הראשונות של הפרק השני.