אם לפני יומיים חשבתי שהשיר החדש של הצמד דודו אהרון ומשה פרץ, "לא הבנתי", הוא שיר מחאה על המצב העגום בארץ, אתמול, בזמן צפייה בפרק שהוקדש כולו לבני ברוכים, הגעתי למסקנה שהשיר נכתב בדיוק בשבילו.
נראה לי שעד לרגע זה, ברוכים לא הבין שהגיע לפיליפינים כדי להשתתף במשחק שנקרא "הישרדות". אולי הוא חשב בתמימותו שהוא הגיע לחופשה נחמדה על אי אקזוטי, שם יפגוש חברים חדשים והם יעשו מינגלינג ויחליפו חוויות אישיות, ולבסוף גם יישבעו אמונים זה לזה. מה לעזאזל חשבת לעצמך בני? שעידן וג'רבי יציעו עצמם להדחה במקומך?
מה לא הבנת? שבמשחק יש יריבים וכל אחד רוצה לנצח? תגיד תודה שג'רבי הורידה מצווארה את שרשרת החסינות בה זכתה אחרי שהסתובבה כמו שיפוד בשמש הקופחת במשך שלוש שעות, אך ורק על מנת להציל אותך מהדחה.
כמה כפיות הטובה הזאת מצידך, שאתה משתלח בשני אנשים שאתה עצמך בגדת בהם בזמנו ביג טיים, ועוד צעקת אז בקול גדול (בערך): "מה קרה? זה רק משחק, אסור לי לעשות מהלכים"? ברור שמותר, אבל גם להם מותר.
ככה דיברתי אתמול אל בני ואל מסך הטלוויזיה, כשאני עצבנית אש, ונרגעתי רק מהרעיון היצירתי של חילופי המשמרות והנשיקות הדביקות בין גיא זוארץ ורון שחר, שינחה את העונה הבאה של "המירוץ למיליון". מעבר לזה, לא אכביר במילים על הטמטום אליו נחשפנו אמש בטקס ההדחה של בני, שבעיני לא היה מרגש כהוא זה, כי הזיופים שבקעו ממילות הפרידה החמות של השורדים היו כל כך צורמים, שאפילו הקופים על האי שצפו במחזה, סתמו את אוזניהם.
השורש: א.ה.ב, לא זכה מעולם להטייה כל כך מוקפדת של כל הגופים, ביחיד, רבים, זכר ונקבה. אוהבים, אוהב, אוהבת אותך בני, ובלבד כדי להרגיע את השד שתקף את האיש שכל כך רצה להצטייר כאדם אוהב בריות, עד שחטף את הג'ננה ורק חיפש לנקום. ועוד במי? באנשים שהכי חיבקו אותו על האי. אני, במקום עידן וג'רבי, מזמן הייתי שולחת אותו לחפש את החברים שלו.
ולא תאמינו, אולי תגידו שנפלתי על הראש, אבל אתמול חל אצלי מהפך. אם לברוכים מותר להחליף בריתות, לאהוב ולשנוא כאוות נפשו, גם לי מותר. אז תחזיקו חזק, הנה זה מגיע.
אני חייבת להגיד שאתמול ראיתי את ישראל אוגלבו באור אחר, בעיקר כשהוא אמר בטסטה שכולם צבועים בכך שהם נפרדים מברוכים במילים כל כך חמות, אך ורק בגלל שהם זקוקים לקול שלו בגמר. היש אמת גדולה מזו? לא. ואל תתווכחו איתי. זה היה ברור יותר מהחמסין המטורף שפוקד אותנו בימים אלה והורס כל שביב של שמחת חיים.
בכלל, לאחרונה אוגלבו השתנה. הוא מתון ורגיש יותר. הרגשתי אליו אמפתיה כאשר היה ברור לו שהוא על הגריל, והוא לא עשה שום מאמץ לשנות את המצב. זה לא שכיח ששורד שיודע שהוא בסכנת הדחה לא ינסה לסכל את המהלך. להזכירכם, אלינה עשתה שמיניות באוויר על מנת להבטיח את מקומה בברית.
ישראל שתק ואמר אלוהים גדול, ומה שיהיה יהיה. הוא לא התחנף ולא עשה קומבינות. הוא אפילו לא ביקש עזרה מבת בריתו איילון, שהחזיקה בידה את פתק ביטול החסינות, אלא נתן לה את חופש הבחירה לעשות בו כרצונה.
דווקא ברגעים שאוגלבו לא מתאמץ לעשות אבו עלי ולהראות שהוא מאצ'ו-מן וגולנצ'יק מחוספס, נחשף אצלו צד רך יותר. אם נדבר דוגרי, אצל מי מאיתנו אין מאבק תמידי בין הטוב והרע? ברגעים שישראל לא מתאמץ, או נותן קטע משחק בשיעור דרמה, הוא אפילו מצליח במשימות בקלות, בדיוק כפי שהפגין אתמול ביצוע מרשים במשימת חיבוק הקורה, שכמעט נרדם עליה מרוב שעמום, בעוד ברוכים נאנק וסובל. כשאני חושבת על זה, גם אני, כשאני לא מתאמצת במיוחד, יוצאים לי הבישולים הכי מוצלחים במטבח.
ודבר נוסף: דמות שמתפתחת ומשתנה במהלך העלילה היא הכי מעניינת. כן, התחלתי לחבב את אוגלבו בימים האחרונים. לטוב או לרע, תודו שהוא אותנטי, ואם הוא יגיע לגמר, האמינו לי שלא אצא להפגין בבלפור.