"המטבח המנצח" מציין סיום עונה שנייה, להבדיל מתוכניות בישול אחרות, כאן הביקורות על המנות מרגישות רלוונטיות ואמיתיות יותר. חיים ורותי הם שילוב מנצח, כבר בעונה הראשונה ראינו שאין זה צד גברי וצד נשי, אלא מטבח מסורתי מול מטבח מודרני. ריחות תבשילים של חיים מול צילחות מוקפד של רותי. שילוב מנצח למטבח המנצח.
רותי ברודו הגיעה לעונה השניה חופשייה ומשוחררת יותר, לפעמים בצבץ חיוך אצל האישה בשחור. קשה להתכחש לקסם של רותי, לאותנטיות הבלתי מתביישת שלה. רותי אישה מודרנית חזקה, לא מאמא מחבקת ומתייפחת, אישה מורכבת ומלאת רבדים כמו מילפיי. מדי פעם חשפה עוד פרט מחייה, הצצה מרתקת למסע שעברה ועוד עוברת לעבר ההצלחה.
אך לא הכל צמצום של דבש על מצע קונפי אגסים, המציאות עלתה על כל סרוויס אימה. הבראסרי, אחד ממוסדות הקולינריה בבעלותה של ברודו נסגר זמנית עקב הקורונה. המגפה פגעה באינספור מסעדות ובתי קפה, ניפצה חלומות של מסעדנים רבים, בעוד משתתפי "המטבח המנצח" חולמים לפתוח מסעדה. בעונה הנוכחית המרחק בין המציאות לריאליטי גדול מאי פעם.
בעונה הקודמת נצחו אסתר ויהונתן, זוג דתיים שהרבו לריב בין הסירים ולהשלים עם הגשת הקינוח. לאחר הניצחון פתחו מסעדה בצפת, שמחתי לגלות שהמסעדה עדיין פעילה, אין שם מנות שף מסובכות או צילחות מעורר השראה ותאבון, יש בישולים ביתיים, הרבה חומוס וחלות טריות לשבת. אסתר ויהונתן לימדו אותנו שמי שלא רב - לא מאוהב, והמציאות לימדה שמטבח מנצח - מכין חומוס.
בעונה השנייה התחרו שלל בשלנים. פתחו את ביתם, לכלכו את המטבח וגם על שאר המתחרים, אבל היה די ברור מי יגיע לגמר. ליאור ואבי, הירושלמים, שכבר בישלו לראשי מדינות וקיבלו ציון מושלם מחיים ורותי, מייצגים מטבח עילי ומוקפד. איתם סומנו לניצחון זוג התל אביבים, ירדן ואושרי, היישר ממטבחו של אייל שני, ממשיכי דרכו, מטבח על טהרת חומרי גלם המטופלים ברוך, בחיבה ובפשטות מתפלספת.
כאמור, הקרב האמיתי מתנהל בין הסצנה התל אביבית לעושר הירושלמי. בתל אביב יש שיק, חידושים וסטייל, אך חסרים בו זכרונות ומסורת שיש בכמויות של בופה במטבח הירושלמי. אצל מי הביס המושלם? מי מצלחת עם יד זהב ומבשל עם רגש טהור? מי יקטוף את תואר "המטבח המנצח" ויזכה בסופרלטיבים חמים ותו לא? אין דובדבן על הקצפת, אין פרס למנצח, אפילו לא סט סירים. למנצחים נותר רק לטמון ידם בצלחת ולקוות לקמפיין.
לאחר הגשת המנות העיקריות זוג אחד הודח, עדיאל ושלומי מלוד, נשרו מהתחרות כמו בשר אוסובוקו מהעצם. במהלך העונה תמיד נחלו כשלון באחת מהמנות, אחד מהם שבר את הכלים והשני בא להצילו, צועק שאי אפשר לבשל עם פרצוף איכה, העצבים זולגים לאוכל, צריך לעצור ולהכריז על הפסקת אש, לפני שהסרוויס נשרף. בסבוסה די.
בעודי תוהה כיצד זה אנושי אחרי 16 מנות לרצות בכלל לאכול קינוח, וכיצד אחרי שלל טעמים מגוונים וטעמים עזים, עוד נשאר לשופטים אנין בחיך, כבר מתקתק שעון הקינוח. באורח פלא, הניקוד צמוד, ניצחון או הפסד על חודה של נקודה. כל העונה זה כך, האותנטיות שבמתן ציונים נחבאת אל הכלים. אך הגענו לגמר, אפשר לטעום את המתח באוויר והוא טעים יותר מריבת חצילים.
דניאל ונדב, זוג חובבי תאילנד, לראייה, דניאל בהריון מתקדם עובדת כמו תאילנדי במטבח, עסוקים בחום של התנור. הם קיבלו הכי פחות זמן מסך באירוע גמר, קרי, סוואדיקה. מלא איחולים מקרב לב לתינוק בבטן שיגדל על חלב קוקוס. בינתיים, ירדן התל אביבית מכינה עוגת שוקולד שכולה שוקולד, לטענתה, חצי שנה היא מתאמנת עליה, נראה לי שהתכוונה שחצי שנה צריך להתאמן אחרי שאוכלים אותה.
"המטבח המנצח" אנושי, אמיתי ואישי, אין סחיטת יתר של סיפורי חיים קורעי לב, בדומה ל"בוא לאכול איתי" של "כאן", נכנסים לבתים של המתמודדים ומתמקדים בדינמיקה שבין המבשלים. אך כיאה לריאליטי של ערוץ מסחרי, "המטבח המנצח" שאפתני, מלא רגעי מתח מאולצים ורף ביצוע מרשים. בנוף אינספור תוכניות בישול "המטבח המנצח" שומר על כבודו, נכון, הוא לא הצליח לנצח את הישרדות ברייטינג, אך ניצח באנושיות ובפורמט שנעשה בטוב טעם.