הולנד, ארץ הגבינות, הבלונד והכפור. ההפך המוחלט מהפיליפינים. את הריקשות החליפו מוניות באטמוביל עם צג ג'י פי אס גדול יותר מהטלוויזיה בביתה של אלה. חום, זיעה וחולצות בטן הוחלפו במעילים חמים וחליפות השפלה למים, המדים הרשמיים של המירוץ למיליון.
משימה ראשונה, בופה גבינות, אך גבינה חינם יש רק במלכודת עכברים. בן ואורי, האחים צ'יל, נכנסים למצב הרקולס ומסיימים ראשונים. גילוי נאות, בדומה לזוג הבחורים עם שפמי הפורנו ולמרות שהאחים אולסטארס, אין לי מושג מה שמם. בכל מקרה, האחים צ'יל לוחצים להולנדי בתחפושת פקמן את היד ושמחים שעברו עוד אתגר בדרך לקופי שופ בערב. מה שוודאי, כשזה מגיע לאכול, הם בולסים את התחרות בלי מלח.
עם כל פרק מתבהר שגילי בוגנים הוא בעצם חלק מאיתנו, קהל הצופים. רק להבדיל מאיתנו, הוא צופה במתרחש מהשורה הראשונה. בזמן ששאר הזוגות מתרסקים וסובלים, גילי מאפשר לאחותו לאחוז בהגה, נהנה מהנוף ומנשנש גבינות לכיף. רוב המתמודדים מתלוננים, קשה להם, כבד להם, הם רגישים לחלב, רק גילי וטלי מדלגים כמו יונים לעבר הניצחון. סיי צ'יז לוזרים.
וובה ואלה ממשיכים להיות הסיבה העיקרית לצפות בעונת האולסטארס, מבחינתי, עונת אלה ווובה סטארס. בקטע נוסף לפנתיאון, אלה מלמדת שיש לאהוב כל עדשה, גם זו מהבדיקה הביטחונית. להישיר מבט לעדשה, להכניס לחיים פנימה ולשלוף פרצוף דג חושני. אלה, את נסיכת הנילוס.
אגב וובה, ה"משחק" שהוא עושה עם העיניים, זה סימן שהוא צריך משקפיים, לא פלא שהתרסק עם מוט הקפיצה בין הרגליים. בנוסף, כאילו זה לא מספיק כואב, בצידה השני של הגדה אלה לוטשת עיניים בעומר, נזכרת בו בלי חולצה בחדר ההלבשה. עוד לא הספיקו לנקות את רסיסי ליבן של התאומות והנה אהבה חדשה. אני יודע שוובה הוא האקס שלה, אבל עדיין יש בי תקווה שבחיבוק ניצחון מול רון שחר פתאום אלה וובה יתנשקו בלהט הרגע. אפשר לחלום.
נקודת האור בפרק, כמעט ולא ראינו את ליאן. נקודת השפל היא ההבטחה לחרם מהפרומו, הרשת געשה, קללות, ניבולי מקלדת ודברי נאצה הופנו לשני לאחר שידורו. שני לא נשארה אדישה ופרסמה תגובה לפרומו, בו היא טוענת שלא היה ולא נברא ואכן, הדבר לא היה, עוד פרומו תלוש מהריאליטי. אך המירוץ הוא לא הישרדות, אין מקום לתככים ומזימות. המלחמה היא אישית, כל זוג נלחם בעצמו ובהפקה. אולי בעצם זה כן דומה להישרדות.
עוד פרק קצר הגיע לקיצו, בהתחלה קיבלנו פרקים באורך מלא, אבל זה היה בתחילתו של הקשר שלנו עם רשת. הם כבר התרגלו אלינו, הפסיקו להשקיע, כבר אין דייטים ארוכים ושיחות נפש, הפכנו מהר מאוד לזוג נשוי שמתחבק רק באירועים כשמגיע צלם המגנטים. מגיע לנו יותר טוב, במיוחד כעת כשיש סגר נוסף, אבל הם יודעים שאנחנו כלואים, שאין לנו לאן ללכת, לפחות יש נחמה בכך שהמירוץ נורמלי יותר מזיופים בתחפושות מוגזמות.