איך יזהר כהן - להלן "השור" - הצליח לעבוד על כולם, או לפחות על צוות העלק-מומחים של "הזמר במסכה". המנצח הגדול, אה לה "אבניבי", של אירוויזיון 78', הכה שוב. "בשבילי זה בהחלט סוג של ניצחון, אלא שהם אפילו לא התקרבו לזיהוי שלי", הוא אומר בראיון-בזק בנימה של כמעט שמחה לאיד. "וזה שהיו מהם שקישרו אלי חבר'ה כה צעירים כמו אנחל בונני ובן זיני, זה רק מעצים את תחושת הניצחון".
תקן אותי אם אני טועה, אבל אינך הכי מזוהה עם חגיגת הריאליטי.
"זה נכון. אתם יודעים כמה פניות דחיתי? ארבע פעמים סירבתי ל'האח הגדול'! אתם רואים אותי רץ למיליון? אתם רואים אותי מנסה לשרוד ב'הישרדות' בגיל 70? - זה פתטי! אתם לא רואים מי נמצא מולכם?!"
ובכל זאת הפעם!
"כי אני מכיר את 'הזמר במסכה' מהפורמט האמריקאי כתוכנית מאוד מאתגרת ונחמדה. אין בה הצהוב שיש בכל הריאליטיז. לכן, הפעם הסכמתי".
כמי שהיה באירוויזיון על הגג של אירופה, קפצת כעת ישר למים או חשבת פעמיים?
"יותר מפעמיים. לגבי כל דבר אני חושב טוב-טוב לפני שאני עושה אותו".
הייתה לך מילה לגבי תחפושת השור?
"שום מילה. מה שהכתיבו לי, עשיתי".
כפי שאתה מוכר לציבור, אתה הכי הכי רחוק משור.
"אכן, אני ושור כפי שזה נראה לא הולכים ביחד, אבל כך זה עזר לא לזהות אותי".
והמסכה של השור?
"לא הייתי ממליץ ללכת איתה ביום-יום. פחד כמה שזה מחניק וכבד, אבל זה חלק מהעניין".
נראה שהשחקן שבך עזר לך הפעם.
"לצורך העניין, שיניתי לא רק את הקול שלי, אלא גם את שפת הגוף שלי ואת התנועה שלי (כאן אפשר לחלוק על ה"שור" שלנו, לאחר שצורת העמידה שלו צעקה - "יזהר כהן!" - י. ב-א).
אתה מצליח להבין איך צדי צרפתי, מי שקלט אותך מיד לאחר הצבא במחזמר "לילי גם", בתיאטרון חיפה ומאז צעד אתך לאורך הדרך, לא הצליח לזהות את קולך?
"הייתי בטוח שהוא יזהה אותי מיד ואעוף בגללו כבר בתוכנית הראשונה. כשזה לא קרה, זה הניצחון שלי. לא רק הוא, אלא גם עוד אנשים, הקרובים אלי מקצועית עשרות שנים, לא הצליחו לזהות אותי".
כעת, אנחנו עוברים עם כהן ביעף על רמזי התוכנית ומביניהם עולה בידינו לעלות על אי אלה פרטים, שחמקו מהעין הציבורית. אז הדקו חגורות, ממריאים! ובכן, הנסיך הקטן זה הוא, לעומת אביו המנוח, שלמה כהן, שעם כינויו סולימן הגדול הנהיג את משפחתו המזמרת.
והתלתלים הבלונדיניים?
"נולדתי עם תלתלי-זהב, שאיתם הסתובבתי עד גיל ארבע".
קופצים שנים קדימה ומגלים שלאחר שירותו הצבאי של כהן בצוות ההווי של הנח"ל הסתובב בעולם והרחק מידיעתנו בהיותו עול ימים הכיר כוכבי-ענק, ביניהם דיאנה רוס. אם נשאל אותה על יזהר כהן, היא תדע למי הכוונה?
"אחרי הרבה שנים ספק אם היא זוכרת את השם שלי, אבל כשהיא באה הנה להיות כוכבת-אורחת בפתיחת כינוס הפועל, שם גם אני הופעתי, כשהיא ראתה אותי, ישר אמרה - 'אתה מוכר לי'. כשאמרתי לה מאיפה, היא נזכרה".
האמנם הלחנת בצעירותך שיר לסרט על בן-גוריון?
"זאת אמת לאמיתה. שמע סיפור. כשלאונרד כהן הגיע לראשונה לישראל, הוא שאל איזה זמר בארץ יוכל לשיר מהשירים שלו וסיפרו לו עלי, זמר צעיר בצוות הווי נח"ל. אחרי הופעה שלו בבנייני האומה ואני לאחר הופעה צבאית שלי הפגישו אותנו באיזה בית פרטי. ישבנו שם על השטיח ועם יין ועם גבינות טובות שרנו שם כל הלילה. באותו ערב נקלע למקום שמעון אבו-חצירה, או סימון הסרה כפי שכינה את עצמו, במאי יהודי יליד מרוקו. הוא עד כדי כך התרשם ממני, ילדון שעוד לא היה בן 20 וביקש ממני שאלחין שיר לסרט שלו 'בן-גוריון זוכר'".
בין רמזי "הזמר במסכה" הפעם היו ספריהם של אלתרמן ופרס. כהן: "אנחנו, המשפחה של סולימן הגדול, היינו בבוהמה. לפיכך, ישבתי לא רק על הברכיים של אלתרמן ושל שלונסקי, אלא על ברכי המי-ומי. גדלתי ב'כסית' והייתי הילד של הבוהמה התל-אביבית. ממנה אני זוכר במיוחד את אלתרמן. בגללו כמעט קראו ל-ורדינה, אחותי, נטע, כפי שאלתרמן הציע לאחר שהיא נולדה בט"ו בשבט. באשר לפרס, אני שר שיר שלו, 'תפילה בדרך', בלחנו של קובי אשרת".
מה באשר לרמז לגבי מסעדות היוקרה, שבלבל לגמרי את צוות "הזמר במסכה"?
"כשהייתי בחוג הסילון, בשנות ה-70, אכלתי במסעדות הכי טובות בעולם, כשכאן כולם שבעו מפלאפל - ולא עשיתי מזה עניין".
לא רואים עליך!
"תמיד שמרתי על הפיגורה, אבל מי שמכיר אותי היטב, יודע איזה בשלן אני. מה אתה יודע? - כשהגיעו שפים מחו"ל ורצו לדעת מה זה אוכל תימני, הביא אותם אלי. בחגיגות ה-50, כשעשו כאן איזו תחרות אוכל ניצחתי עם מרק הרגל התימני שלי. עד היום לא הלכתי לקבל את הפרס".
לא פשוט לנתק את כהן, סליחה "השור", מהזכרונות התוססים בעבר, אבל בדילוג קליל אנחנו מנתרים אל ההווה המעורפל. "איכשהו יצאתי מורווח מהקורונה", הוא אומר במפתיע. "אתה תופס אותי כשאני צובע את הבית וזה כיף לא נורמלי. אני אופטימי ולא מהמתלוננים. עוד ארבעה חודשים - ואנחנו מחוץ לסיפור".
דבריך מוקלטים!
"זה אמור להיגמר מתישהו. הבעיה היא שהאומנים הם הפעם מאלה שמשלמים מחיר. אין מה לעשות. זאת מגפה ויש להמתין שתחלוף".
בינתיים הקהל חסר לך?
"לא במיוחד. יש לי אותו בכמויות אדירות כל החיים. זה לא נורא, אם כי כולנו נפגעים כלכלית וחבל שאנחנו לא נחשבים כמשהו חיוני".
מה דעתך על ההפגנות?
"הפגנות חייבות להיות תמיד, לא חשוב של מי. הדמוקרטיה שווה הכל, אם כי יש להישמע להוראות כדי למנוע הדבקה".
ואחרי הקורונה?
"יש לי כבר הופעות סגורות לשנה הבאה, גם במסגרת חגיגות ה-70 שלי. בסוף ננצח".