"שעת נעילה" פרצה לחיינו ברוח סערה: פרומואים הציפו את הטלוויזיה עוד שבועות ארוכים לפני, ראיונות וכתבות שער עם הכוכבים הראשיים החלו להופיע בכל פינה ואפילו פודקאסט ייעודי לתוכנית הושק עם עלייתה. בשורה התחתונה, המאמץ השתלם. עם שידור הפרקים הראשונים של הסדרה – ביקורות משבחות הגיעו כמעט מכל עבר ובהתאם, גם הצופים נהרו בהמוניהם והפכו את "שעת נעילה" לסדרה הכי נצפית של התאגיד.
אבל הזמן עובר. ההתלהבות מהפירוטכניקה, הטנקים והאיפור דועכת – ותשומת הלב מתמקדת דווקא ברגעי הרשלנות, בדמויות המיותרות ובכל הנקודות הקטנות שעם שינויים מינוריים (ולא בהכרח תלויי תקציב) – יכלו לשפר פלאים את הסדרה ואת חווית הצפייה בה. מסקנות מחצי העונה הראשון של "שעת נעילה", מתחילים:
אזהרת ספויילרים
בראש ובראשונה הדמות הראשית, זו שמעטרת את תמונת הנושא של הסדרה ופרצופה מופיע על המסך כבר כשמקלידים "שעת נעי..": סגן יואב מזוז בגילומו של אביב אלוש – ברשותך, ובהצדעה כמובן: מי אתה?
אני אפילו לא מדברת על העובדה שבחור בן 38 לוהק לתפקיד של בן 20 (וזה אכן שווה דיבור, אבל לפעם אחרת) – אני רק שאלה, כמה מוגזם לצפות מהדמות הראשית שיהיה לה את הדבר הזה, אופי?
עד לפרק ששודר אמש, החמישי במספר, לא ידעתי לומר עליו כלום מלבד העובדה שהוא מתופף באצבעותיו עם הנשק כשהוא דרוך. אין לו רגשות, אין בו עומק, מצד אחד הוא רגיש ומתגעגע לבת זוגו אבל מצד שני, לוקח את המוות של כל הצוות שלו די בקלילות.
למען האמת, הדמות שלו לא יכלה לבקש לעצמה טוויסט טוב יותר בעלילה מאשר המוות שלו שאירע בפרק האחרון ושם קץ למערכת היחסים הצפויה והבנאלית בין המש"ק החנון והמבוהל לקצין הלוחם והאסרטיבי שמספקת בעיקר דיאלוגים משעממים וללא שום הפתעות. אם אכן ימות ולא יקום לתחייה אחרי שנפגע ממוקש (תרחיש לא מופרך במיוחד, לאור ההתפתחויות) – אני כבר יכולה לדמיין אותם רוכבים על סוסים יחד לעבר השקיעה. ועוד תהיה קטנה: האם יכולות לעבור חמש דקות מבלי שדם יושפרץ באופן לא מידתי על הפרצוף של אבינועם?
חיכיתי, המתנתי בסבלנות עוד פרק ועוד פרק בתקווה לגלות האם למאור שוויצר בתספורת הסבנטיז והקול המעצבן, המוכר בסדרה כ"מלאכי", תהיה פואנטה. שכן, הסיפור והרבדים השונים במורשת הפנתרים השחורים כבר התבטאו היטב דרך מרקו ואלוש, ואת המוטיבציה האדירה של החיילים לשרת בכל מחיר כבר ראינו בחמישים סצנות קודמות.
מה שמותיר אותנו בגדול עם דמות שלא הוסיפה ולו דבר להתקדמות העלילה, ובעיקר גרעה זמן מסך מקווי עלילה מעניינים יותר – שלא זכו, עד כה, כלל ליחס – כדוגמת הביזיון שבמרכזו כוח חילוץ נשלח עבור טייס אחד אך עבור עשרות חיילי צנחנים ושריון – דווקא לא. נושא כזה, שיש להקדיש לו מחשבה ודיון – דווקא נשכח תוך פחות מדקה. העיקר שאומרים מֶלאכי ולא מָלאכי, זכרו את זה.
התחבטתי עם עצמי לא מעט לגבי דעתי בנושא הייצוג הנשי בסדרה: כאזרחית, כצופה ובעיקר כמבקרת טלוויזיה – הדמויות הנשיות ומי שנבחרו ללהקן הן בין הדברים הראשונים שאני מבחינה בהם, ולכן מחסור בנשים חוטא בעיניי לתוצר טלוויזיוני ויתרה מכך – עבור כל פרויקט שנוצר. עם זאת, מדובר הסדרה מבוססת על סיפורם על לוחמים רבים שמצאו את מותם במלחמה, והיות והרוב המוחץ של מי שחווה את אותן הטראומות הם גברים – מובן מאליו כי עליהם יוצב הזרקור המרכזי.
אף על פי כן, בכל זאת ישנה דמות נשית– דפנה (ג'וי ריגר), קצינת השלישות, שעל פי הראיונות שסיפקה וכן קווי העלילה הידועים - ניכר כי תרומתה גדולה ממה שנראה עד כה, כי צפויות לה בהמשך עוד התפתחויות. באופן אישי, אקווה שהדבר אכן יורגש משום שראשית, לא יזיק לנו, כצופים, לגוון את השטח, הפצצות והמוקשים בהתמודדות מעט אחרת, ושנית, כי כרגע הדמות הזו מרגישה מאולצת לחלוטין – ושחקנית כמו ג'וי ריגר יכולה הרבה יותר מלכתוב כמה שמות על הלוח.
"שעת נעילה" יכולה להתפאר בהישגים רבים, אבל על אחד כמעט ואין לה מתחרים, לפחות כיום בטלוויזיה – והוא חשיבותה הגדולה. הסדרה הצליחה לפתוח את סאגת מלחמת יום הכיפורים מחדש – ובעיקר בדורות הצעירים שהיכרותם עם הנושא כמעט אפסית, שנשאבו כליל לסיפור. חצי עונה עוד לפנינו, והפרקים וודאי ערוכים – לכן, כדי שנסיים את העונה בתחושת השלמה – כל שנותר הוא לקוות שהעלילה תתהדק, הפוקוס יופנה למקומות הנכונים וכמובן, ש"צנובר" הקיפוד ייצא מהקופסה המטונפת ויחזור לחיים חופשיים בטבע.