מי זה? מי זה? מי זה? טוב, לא אמתח אתכם – זה חצי הגמר של "הזמר במסכה", או במילים אחרות, הפרק המלא ראשון מזה זמן מה שקיבלנו בו גם חשיפה! טוב, לא שהייתה להפקה הרבה ברירות, בהתחשב בכך שנותרו ארבעה זמרים בלבד, אבל היי! בתקופה כזו מותר לשמוח גם מדברים שוליים שכאלה.
אז חצי הגמר מאחורינו, וכאילו כדי לחתום את רמות הזלזול בצופים שההפקה הגיעה אליהן בתוכנית, הפעם, לא קיבלנו ולו רמז אחד, אלא התבשרנו כי בחירת השיר היא הרמז לכשעצמו. וכן, זה מיותר בדיוק כפי שזה נשמע – שכן השירים שנבחרו הם השירים הכי גנריים שיש ומתאימים לכל תרחיש – "The Show Must Go On" ו "כולם רוקדים עכשיו" – נו באמת, אם מספיק אתאמץ אצליח לקשר את השירים האלה אפילו לנאוה בוקר.
מפה לשם, יש לנו שלישיית גמר, יש שיגידו אפילו שלישייה מפתיעה – לאחר שהדרקון, "דרקונינו", פייבוריט השופטים, סיים את דרכו בתוכנית, פסע לפני הגמר הגדול. ממנו, בדיוק כפי שצפינו לאורך העונה, בקע איציק כהן, קפטן איוב, בשבילכם. האמת, כהן היה ליהוק מצוין לפורמט – מוכר דיו אך לא בתחום המוזיקה, פרפורמר ובעל קול מספיק טוב בשביל להחזיק נאמברים טובים ובאופן כללי, דמות טלוויזיונית שתמיד נעים לראות על המסך.
במוצ"ש יתקיים הגמר הגדול של "הזמר במסכה" בו נגלה כי התרנגול זכה (סתם, זה רק ההימור שלי), וניפרד מאחת התוכניות היותר קלילות, משפחתיות וכייפיות שהיו לנו פה. אבל עד שזה יקרה, הנה 10 דברים שדווקא נשמח שייצאו מהם, ובהקדם האפשרי:
1. פרומואים עם דרמה מוגזמת – עם כמה שאני שונאת פרומואים, ברור שיש בהן אלמנט של מתח כשמדובר בהדחה ב"האח הגדול" או משימת חסינות ב"הישרדות". אבל כאן, ב"הזמר במסכה", הכל כל כך קופצני, צבעוני ומשמח – שכל ניסיון לייצר מתח מסתכם בפרומו מגוחך שנשמע כמו שם של ספר ילדים: "המילה שהסגירה את החסידה", "הקרמבו שאיבד עשתונות" ו"הריקוד הסודי של הכריש".
2. "דרקוננו" – יש מה להוסיף?
3. הכניסה המקריפה של עידו רוזנבלום לאולפן – בהתחלה חשבתי שזה קרה רק לשם החגיגיות של פרק הפתיחה, אבל אז זה המשיך: מסיבה לא ברורה, הכניסה של עידו רוזנבלום לאולפן מלווה תמיד בדרמטיות מופרזת ובפאסון שממש לא תואם את המעמד כשהוא חמוש בחליפה מחויטת, פרצוף רציני ומצלמה בזום-אין קיצוני על פניו. מישהו שכח לעדכן את ההפקה שעידו לא חתן וזו גם לא בר המצווה שלו?
4. אורחים תלושים בפאנל – מה המשותף למיכל אנסקי, חיים אתגר ואורנה בנאי? שום דבר, ובכל זאת, שלושתם, ועוד אורחים חסרי כל ערך מוסף הגיעו מדי שבוע כשופטים בתחרות. יש מי שיראה בהם תוספת נחמדה ומגוונת לפאנל, אך אני רואה בהם דרך מתוחכמת של השופטים למשוך זמן מסך – דבר הכרחי למדי כשמדובר בפרק של שעה הכולל 12 דקות נטו של תוכן.
5. הביצוע של המודח לאחר החשיפה – שיטה נוספת להאריך זמן מסך היא להפיל על המפורסם שהרגע הגיח מתוך התחפושת, כשהוא המום ומיוזע, ביצוע נוסף (אותו ביצוע שכבר ביצע בפרק, למען הסר ספק) – רק הפעם, בפנים חשופות. העניין הוא, ולא כולם מודעים לכך, שברגע החשיפה עצמו – אין קהל באולפן, כדי לצמצם למינימום האפשרי את כמות האנשים שיידעו על זהותם. בכך, הביצוע הנוסף הזה הופך מוזר אף יותר, כשמבינים שהמפורסמים התמימים מבצעים את הביצוע המביך הזה, נטולי רקדנים, סינכרון עם הפלייבק ותחפושת – רק מול עיניהם המשתאות של הפאנל שמגיבים, מכורח הנסיבות, בהתלהבות כאילו זו ביונסה שהגיעה לשיר "אור גדול" של אמיר דדון.
6. הבדיחות של שחר חסון – לא פעם הזכרתי פה כמה הנוכחות של שחר חסון מעיקה עליי לפחות כמו סגירת הקניונים, ונכון שלאחרונה הוא מבריק עם הניחושים הנכונים – אבל אני לא אשכח לו את הימורי המוג'דה וחני נחמיאס וכן את ערימות הפאנצ'ים שנוסו עלינו משל היינו שפנים בקאמל קומדי קלאב. כן, להביא את שחר חסון לפורמט כזה זו יציאה לא רעה בכלל, אבל שמישהו בהפקה יזרוק לו מילה על הניסיונות הכפייתיים להצחיק אותנו. בואו, עידו רוזנבלום כבר עושה את זה טוב יותר.
7. רמזים גרועים- טוב, מניחה שעל הנושא הזה יהיה פה קונצנזוס. אם בשני הפרקים הראשונים הרמזים היו מעניינים, מגוונים ומסתוריים – ככל שהפרקים עברו, והמפורסמים נחשפו – הבנו שנקלענו להונאה בה גיבוב האובייקטים הזה נקרא "רמז". מהגילוי שגדי סוקניק היה מאבטח כספות כשהיה בן 6, דרך האבא היהלומן של גלית גיאת ועד העובדה שאת הדירה הראשונה שלו קנה איציק כהן מיאיר לפיד – ניכר כי נעשתה פה עבודה רצינית מאוד כדי לטמטם אותנו. שלא נדבר על הפרק בו הרמזים היו חפצים, שהרגישו כמו שאריות מאסקייפ-רום שנסגר ברוח התקופה. אני מציעה לאמץ משחר חסון את המילה 'ערבובים', זה וודאי יתאר טוב יותר את הסרטונים הקצרצרים שנועדו לשפוך אור על זהות המשתתפים.
8. "אני לא יודע" מאת צ. צרפתי – שועלי הטור הוותיקים ודאי זוכרים כמה אני אוהבת את צדי, ואף הקדשתי לו פינה קבועה בתחילת הדרך, אבל גם מתוך החיבה העזה אי אפשר להתעלם מהעובדה שלאורך כל התוכנית, הוא לא קלע כמעט בשום ניחוש: את גלית גיאת הוא זיהה רק אחרי שכולם כבר גילו שזו היא, מהחשיפה של מיכל אמדורסקי הוא היה בהלם טוטאלי ואלוהים, עד מתי הוא ימשיך עם רוני דלומי כניחוש פוטנציאלי לשפירית? לעתים נדמה לי שגם אחרי שהיא תיחשף וכולנו נגלה שזו רינת גבאי – הוא ימשיך לטעון שזו דלומי.
9. פרקים קצרים – למעשה, "קצרים" זה אנדרסטייטמנט. את שיטת הפרקים הקצרים פגשנו בפעם האחרונה באופן אגרסיבי שכזה רק ב"הישרדות", אבל שם לפחות קיבלנו תוכן בכל ה-40 דקות הארורות האלה. כאן, בסינון 3 דקות המוקדשות להצגת השופטים, 2 דקות של "מי זה מי זה" ו-30 דקות של פרסומות – התוצאה היא 5 דקות פחות או יותר של ביצועים, ועל כך כבר קשה הרבה יותר לסלוח. זוכרים את הימים התמימים לפני חודשיים שחשבנו שבכל פרק תהיה חשיפה? אח, נוסטלגיה.
10. "תסתכלו על הרגליים!" – פאנל השופטים מורכב מבמאי, קומיקאי, מגישת טלוויזיה ורדיו ושני זמרים. בתוך כך, מהי ההתעסקות המופרזת בשריר הדו-ראשי של המתמודדים? בזמן שאפשר היה להתבסס על רמזים (גרועים, לרוב) כדי לבסס את הניחוש – הקפידו השופטים להיתפס שוב ושוב לפלג הגוף התחתון של המתמודדים ועד כה, נראה כי הדבר לא הביא תועלת, למעט הרחבת הידע של הציבור בתחום גפיים תחתונות ובואו, כשמערכת החינוך לא פועלת כשורה – גם זה משהו.