אל תלכו להיות ספורטאים אולימפיים, מזהיר הסרט “משקל הזהב". בעצם לא סתם מזהיר - מזהיר בצעקות רמות. בניצוחו של השחיין האגדי מייקל פלפס מתייצבים מול המצלמה ספורטאים שהיו שם באולימפיאדות, מספרים בעיניים נוצצות על רגעי ההנאה המועטים, ואחר כך עוברים לספר על המחיר.
והמחיר הוא גבוה. ראשונות באות שנות האימונים. המאמץ הסיזיפי האינסופי. ההקצבה החודשית הזעומה עד כדי גיחוך למחיה שמעניקים הוועדים האולימפיים. הוויתור על לימודים, על חיי משפחה. סקייטרית קרח מספרת בדמעות כיצד לא הורשתה לעזוב את מחנה האימונים למרות תחנוניה להיות לצד מיטתו של אביה הגוסס. לא מעט דמעות זולגות בסרט הזה.
ואחר כך באה האולימפיאדה, ואחריה - מה אחריה? אחריה הצניחה הגדולה. הכלום. שנים הוקדשו לקראת המטרה, ועכשיו, שואלים עצמם הספורטאים, מה עכשיו? מרוששים, בודדים מביניהם מצליחים למנף איכשהו את ההצלחה - אם הייתה כזו - להכנסה כלכלית כלשהי. רובם המכריע מרוששים, חסרי השכלה, אבודים ומבולבלים, מתחילים בגיל מבוגר לחפש איזו דרך בחיים. חלקם מתמוטטים נפשית אחרי שאיבדו את מרכז חייהם עד כה. מייקל פלפס מתאר בגילוי לב את ההתמוטטות שעבר, את מחשבות ההתאבדות שעברו בו. הוא התאושש אחרי זמן מה, אבל ספורטאים אחרים היו חסרי מזל ממנו ושלחו יד בנפשם.
“משקל הזהב" הוא סרט עגום על הצד הפחות נראה של האולימפיאדה ושל קריירת הספורט הקצרה בכלל. מי שיצפה בו כבר לא יוכל ליהנות מטקסי פתיחה מרשימים של אולימפיאדות בלי לחוש לפחות צביטה קלה של כאב. ואמא פולנייה שתצפה בו תאחז באוזנו של בנה ותזעק, אתה רואה? אתה רואה? עכשיו תזרוק את נעלי ההתעמלות ולך תלמד לפסיכומטרי.
# לראות או לוותר: לראות. מדכדך וחשוב.
