"ילדה קטנה", יס דוקו VOD
"ילדה קטנה" הוא סרט יפה ונוגע ללב על סשה בת ה־7, שמאז היותה בת 4 הרגישה ואמרה לכולם שהיא בת שנולדה בגוף של בן. לא הכל בסביבתה של סשה, בעיירה הצרפתית שבה היא מתגוררת עם משפחתה, מקבלים את תחושותיה בקלות, כולל המורים בבית ספרה אשר מקשים עליה, מתעקשים לפנות ולהתייחס אליה בלשון זכר, ואוסרים עליה להגיע לבית הספר לבושה בשמלות. כדובדבן על היחס הרע הם מכנים אותה ואת אמה "משוגעות". משפחתה של סשה - הוריה ושלושת אחיה ואחיותיה - מקבלת ומכבדת את רצונותיה של סשה במלואם, מתייחסת אליה כאל בת ונלחמת את מלחמותיה עם העוינות שמבחוץ.
למי שצופה בסרט אין ספק שמלבד נתוניה הפיזיים מדובר בילדה לכל דבר ועניין ואין כאן שיגעון חולף. במסעה של סשה היא נוחלת הצלחות, וגם תבוסות שמעלות דמעות בעיניה (מורה לבלט מגרשת אותה פיזית משיעור), שעשויות להעלות דמעה גם בעיני הצופה. לקראת חודש הגאווה המתרגש עלינו לטובה אנחנו צפויים למבול סרטים מהסוג הזה, המספרים על אלף הדרכים שבהן חשוכי הנפש ממררים את חייהם של השונים המרגישים ומתנהגים אחרת מהם. הכינו, אם כן, את הדמעות.
אגב, גם העיריות השונות מתכוננות. דגלי גאווה נתלים בראשי עמודים, ומודעות על כבישים שייסגרו במועד המצעדים מופיעות בראש חוצות. שני מצעדים מתנהלים בארצנו לאורך השנה - המצעד לכבוד יום ירושלים ומצעד הגאווה. אומה שפויה יותר וחצויה פחות אולי הייתה מתרגשת כולה גם ממצעד לכבוד בירתה, לפחות כמו הרגשות העזים לכאן ולכאן שמעורר בה מצעד הגאווה. אומה שפויה עוד יותר אולי הייתה מצמצמת את מצעד הגאווה, לאו דווקא בשל היותו חסר חשיבות - כי הוא חשוב עד מאוד, אלא שמקיפוח, הזנחה ודחיקה לשולי החברה סובלים גם מגזרים נוספים - נכים, מי שנמצאים מתחת לקו העוני, עולי אתיופיה, אוטיסטים, בני עדות המזרח בחינוך החרדי האשכנזי, מי שנזקקים לעזרת הרווחה ועוד ועוד. אותם רון חולדאי למשל אינו מזמין למצעד ולמסיבות ריקודים ענקיות בטיילת תל אביב.
ללהט"בים מגיעה מסיבה גדולה שצובעת את רחובות העיר ומזכירה לכל את זכותם לחופש ולאושר שזכאי להם כל אדם באשר הוא, אבל למה לכבודם סוגרים את הטיילת של תל אביב ולכבוד, למשל, מסיבת ענק של יוצאי אתיופיה, או לכבודם של עיוורים המונחים בידי כלבי נחיה - לא? את זה אף פעם לא עלה בידי להבין.
ועל כן, בתום צפייה בסרט "ילדה קטנה", שהוא כאמור יפה ונוגע ללב, אני מכריז בזאת שבכוונתי להתפנות כעת לסדרות וסרטים שעוסקים במגזרי אוכלוסייה נוספים. אגב, את הזמן המתפנה אין לי כל כוונה לשחת על חודש המשפחה המלכותית של בריטניה, שגם הוא יוצא לדרך בימים אלה. כמה כבר אפשר לטחון סרטים על משפחה אחת, שבסופו של דבר, אם שכחנו כאן בלבנט, היא לא לגמרי משפחתנו שלנו. מה גם שעוד לא נוצר, וקשה להניח שייווצר אי־פעם, הסרט המסקרן והאולטימטיבי שיסביר מה עבר בראש של הנסיך צ'ארלס שעזב את דיאנה לטובת קמילה פארקר, אז מי צריך עוד סרט על המשפחה המלכותית.
לראות או לוותר: לראות. שיעור באיך מבוגרים מתעללים בילדה ואיך הם יוצאים מזה איכשהו בלי שמפרקים להם את הצורה.
"הציירת והגנב", יס דוקו, יום ראשון, 13.6
אוי, נורווגיה ההפוכה. ציירת מוכשרת מעמידה תערוכה מציוריה. בלילה פורצים לגלריה שני גנבים וגונבים שני ציורים. מצלמת אבטחה מצלמת את פניהם, והשניים נתפסים. את הציורים הגנובים המשטרה אינה מצליחה לאתר. בבית המשפט מתחילה הציירת לשוחח עם אחד הגנבים. חברות עמוקה מתפתחת בינה לבין הגנב. הציירת הופכת למשענתו הכמעט עיקרית של הגנב. היא מציירת אותו. הוא מתחיל לבכות. הוא משקם את חייו. היא מאתרת את אחד הציורים. הגנב לשעבר לומד עכשיו להיות אח, מתפרנס כנגר, מסייע לה בהכנת התערוכה הבאה, The End. על זה מה אפשר לומר? שגם אצלנו זה קורה הרבה? להביא את הגנב אלינו למסע הרצאות בפני גנבים מקומיים? איך דבר כזה קורה? מה דפוק והפוך שם ככה בנורווגיה?
לראות או לוותר: לראות. אבל בסבלנות. שעה ו־40 דקות, אחים ואחיות יקרים.
מכות על נחל האסי
ברשתות מסתובב סרטון על מכות בשבת האחרונה בין חברי קיבוץ ניר דוד לבין קבוצה שנכנסה לקיבוץ בניסיון לרחוץ בנחל האסי. אומנם בסרטון יש דם אמיתי, אבל כבר ראינו איכותיים ועסיסיים ממנו. אלא שהמחשבה העולה כאשר צופים בסרטון היא: אנשים, מאיפה יש לכם כוח. שבת. צהריים. עמק בית שאן. חם. ועוד אחרי טילים מעזה. וקורונה. מאיפה נשאר לאנשים פה עוד כוח ללכת מכות.