רגע לפני עלייתה של סדרת הדוקו, ה"בלתי חשובים" בכאן 11, שמתחקה אחר האירועים ההיסטוריים השוליים בתולדות המדינה, יעקב בר-און חזר לביקורו של דוד בן-דוריון בהשקת מוזיאון השעווה הישראלי ביוני 1973, שבו הוצגה בובה בדמותו, ושומע מהאנשים שהיו שם על היום ההוא, שיהפוך להיות הופעתו הפומבית האחרונה של ראש הממשלה הראשון.
לכאורה, 13 ביוני 73’ היה יום רגיל של קיץ. שום דבר לא העיד בו על המלחמה הנוראה שארבה באופק. למגדל שלום, אז עודנו נפיל ארכיטקטוני במושגי הלבנט, הגיע אורח נשוא פנים. היה זה ראש הממשלה בדימוס, דוד בן־גוריון, שופע חיוניות יחסית ל־87 שנותיו, ששם את פעמיו אל פתיחת מוזיאון השעווה הישראלי שנפתח במרומי המגדל. לא ניתן היה לדעת אז שזו תהפוך להיות הופעתו הפומבית האחרונה של אבי האומה בטרם ייאסף אל עמיו בתוך חצי שנה.
פתיחת בן דמותו הישראלי של מוזיאון השעווה “מאדאם טוסו” בלונדון היא רק אירוע אחד מני רבים בתולדות המדינה שהתנקזו אל שולי החדשות, אך בראי ההיסטוריה טמנו בחובם סיפור גדול בהרבה. זה מה שעומד ביסוד סדרת הדוקו “הבלתי חשובים”, שתעלה מחר בערב (22:00) בשידורי כאן 11 עם קריינות של דרור קרן, ביצירת אלירן פלד ועידו הרטמן ובעריכת צביקה בינדר.
מלבד החזרה לביקורו של בן־גוריון בפתיחת מוזיאון השעווה, הסדרה תעסוק גם בהופעתה בארץ של השחקנית והזמרת הגרמנייה מרלן דיטריך; במהומות השבת שפרצו בפתח תקווה עם פתיחת קולנוע “היכל” בעיר בלילות שבת, והזניקו את זהבה גלאון לפוליטיקה; בסיפורם של אלה שנולדו עם המדינה; בהקמת יחידות השוטרות במשטרה; בשיא שקבע המסעדן ג’וודאת אברהים מאבו גוש ב־2010 עם הכנת צלחת החומוס הגדולה בעולם; בסערה שפרצה בשכונת התקווה עקב הניסיון של בית”ר ירושלים להעביר לשורותיה את כוכב בני יהודה, אהוד בן־טובים ועוד.
אחד המרואיינים בפרק הראשון, שעוסק בביקור ההוא של בן־גוריון, הוא מי שניהל את מוזיאון השעווה הישראלי, שי מאיר, שהיה בן 5 כשבן־גוריון הכריז על הקמת המדינה. מאיר, 78, הוא נצר למייסדי תל אביב, בנו של מרדכי מאיר, שהקים עם אחיו משה ובנימין את מגדל שלום, על שם אביהם שלום־יעקב מאיר, על חורבות גימנסיה הרצליה.
לאחר לימודים גבוהים בארצות הברית הגיע מאיר אל הביזנס של משפחתו, ואף שהיה נטול רקע אמנותי, הוא הקים את מוזיאון השעווה, וראה בו, כמו גם בפארק השעשועים “מאירלנד” ובכלבו שהוקם במקום, אטרקציות למשיכת קהל ו”גם דרך למלא את השטחים העצומים במגדל”.
לא חששתם מהתנגדות של הציבור הדתי לפתיחת המוזיאון לנוכח האיסור של “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”?
“היום אני אתיאיסט מוחלט, אבל גדלתי בבית מסורתי. לכן פניתי עם הסוגיה לידיד המשפחה, הרב הראשי שלמה גורן. הוא פסק די מהר שלמעשה מדובר בבובות ולא בפסלים. בעקבות הפסיקה שלו הייתה נהירה של דתיים למוזיאון”.
לשם מימוש חזונו, ביקר מאיר במוזיאון “מאדאם טוסו” בלונדון ובמוזיאונים מקבילים בארצות הברית, שם הומלץ לו לגייס לעיצוב הבובות את ויויאן סאן, מי שעסקה בכך במוזיאון בהונג קונג. היא ניאותה לבוא הנה תמורת חוזה נדיב של 75 אלף דולר, אז סכום עתק, ועיצבה בפלסטלינה את הדמויות. אחד מאנשי הצוות שהגיעו עמה, ווילי טנג, נשאר בישראל והשתקע בה. “ויויאן עשתה את הראשים של הפסלים, והתפקיד שלי היה לעשות את החלקים האחרים כמו ציפוי”, מספר טנג בעברית שרכש כאן במרוצת השנים. “זה הרבה עבודה, הרבה פרוצדורה”.
את מי היה לך הכי קשה לעצב?
“הכי הכי? את טרזן, בגלל שכל הגוף שלו בלי בגדים, כמו בג’ונגל. במקרים אחרים מספיק היה לעשות את הקונסטרוקציה מברזל, ולא היה צריך שעווה מתחת לבגדים”.
סאן וטנג הגיעו הנה בשלהי 71’, והעבודה על מוזיאון השעווה הישראלי ארכה כשנה וחצי. במסגרת העבודה על הבובות, זכה טנג לפגוש חלק מהאנשים שאת דמותם עיצב. “את משה דיין בכל העולם הכירו. כשבאנו אליו, ראיתי שהוא בחור נחמד, קצת שובב כזה”, הוא מספר. “בן־גוריון היה נורא חמוד. ומי שאני זוכר אותו טוב הוא מרדכי שפיגלר. בהתחלה לא ידעתי מי זה עד שהבנתי כמה גדול הוא היה בכדורגל”.
לדבריו, כשהגיע לפתיחת המוזיאון, נראה היה לו טבעי לגשת לבן־גוריון וללחוץ לו את היד, אבל שומרי הראש של “הזקן” מנעו זאת ממנו. הוא מצדו “לא נעלב” והמשיך להשגיח מאחורי הקלעים ש”הכל יהיה פיקס”.
בזכות התיירים
מאיר התייעץ עם שאול ביבר, איש התרבות יוצא הפלמ”ח, לגבי בחירת הדמויות שיאיישו את פסלי השעווה, מהרצל, דרך טרומפלדור וז’בוטינסקי ועד האפיפיור יוחנן פאולוס השישי, שביקר בארץ בשנות ה־60. את גלימתו האדומה קיבלו מהוותיקן תמורת סכום נכבד. באגף הלא ישראלי בלטו ג’וני וייסמילר, הוא טרזן, עריפת ראשה של המלכה מרי אנטואנט ושחזור רצח השחקנית שרון טייט.
בבואה של סאן הנה, ניאותו גדולי האומה לדגמן לה את עצמם. כך מצא את עצמו מאיר מתלווה לסאן בביקור בביתו של בן־גוריון. “למרות גילו המתקדם, ראיתי זיק בעיניו כשנעץ בה מבטים שובבים וניהל איתה שיחה סביב ביקורו בסין של הנשיא ניקסון”, הוא מספר.
מאיר מספר שהיה חשש שלנוכח מצבו הבריאותי, בן־גוריון לא יגיע לפתיחה. הוא הגיע, אך בליווי רופאו האישי, ד”ר בולסלב גולדמן, עם בתו יעל. הילדה עצמה זכתה לתשומת לב מבן־גוריון, שהסתובב בין באי הפתיחה לבוש בהידור, כחתן בחופתו, ושפע חיוכים. בשיאו של הטקס הוא גזר את הסרט לתשואות הקהל. לצד בן־גוריון ישב בפתיחה שר התיירות דאז משה קול. “די בנינו על תיירים שיבקרו במוזיאון”, מספר מאיר. “אם בתוך שנה כיסינו את הוצאות ההקמה, זה היה במידה רבה בעזרתם”.
אלא שלמרות ההצלחה הראשונית, לא האריך ימים מוזיאון השעווה התל־אביבי, ושעריו ננעלו כעבור 18 שנה, ב־91’, לאחר שהכלבו נמכר למשקיעים אמריקאים. במסגרת הסגירה, הבובות נהרסו. “קשה היה לשמר את הפסלים בלי להציג אותם, כי בלי טיפול רצוף, פסלי השעווה מתקלקלים”, מסביר מאיר.
עבדים היינו
אחד מקסמי הסדרה “הבלתי חשובים” הוא הצגתם בכל פרק של גיבורי משנה, שחושפים טפח נוסף של הגיבור המרכזי. במקרה של בן־גוריון, בפרק העוסק בו מתכנסות מי שהיו שכנותיו לצריף בשדה בוקר כדי לספר עליו ועל רעייתו פולה.
“באופן טבעי היה לפולה קצת משעמם בקיבוץ והיא חיפשה חברה”, מספרת נאוה בכרך, שגרה בסמוך לשניים ושימשה מזכירת הקיבוץ. “מפעם לפעם היא ביקשה שניכנס לצריף ונפטפט. היא הייתה נחמדה אל מי שרצתה. אני זוכרת אותה כאישה עם הרבה חוש הומור, לעתים ציני, מה שהביא לכך שהרבה פעמים אנשים לא הבינו אותה".
"עם בן־גוריון זה היה אחרת. לא הייתה לנו היכולת לתקשר איתו כפי שתקשרנו עם פולה, מה גם שתמיד הוא היה עסוק בכתיבה בחדר העבודה שלו או עושה את הצעדה שלו. בן־גוריון היה בא כל יום לארוחת הצהריים, ובשישי בערב היה משתתף בקבלות השבת בחדר האוכל. בליל הסדר הוא היה קורא בהגדה כאחד החברים, כשהיה לו הקטע הקבוע של ‘עבדים היינו’. באחת הפעמים הוא כתב נוסח משל עצמו להגדה".
"ככל שחולפות השנים, אני מבינה יותר את הזכות הגדולה שזכינו להיות במחיצת אישיות גדולה כמו בן־גוריון. לו הוא היה חי בישראל של היום, אולי עם כוחו וראייתו ארוכת הטווח דברים היו נראים כאן אחרת”.
כמי שהייתה האחות של המשק, לאורה דת היה קשר ישיר יותר עם הבן־גוריונים. פעמיים אף מדדה לו לחץ דם. “בפולה, שבמקצועה הייתה אחות, היה צריך לטפל יותר”, היא מספרת. “כשהיה צריך להזריק לה זריקה, הייתי מזריקה. גם לקחתי אותה לבית החולים בבאר שבע, כשאיבדה את ההכרה בסוף ימיה”.
אם בן־גוריון הנמרץ הקפיד ללכת ברגל לחדר האוכל, דת התלוותה לא אחת לשכנה פולה כשהיו מסיעים אותה לשם. “פולה אהבה להיכנס לשם דרך המטבח, להרים את המכסים, לטעום ממה שהתבשל ולפטפט קצת עם המבשלות, ואז להתמקם במקום הקבוע בחדר האוכל ולחכות לבעלה”, היא מספרת.
בן־גוריון הוא עד היום חלק מהפולקלור במשפחת דת. האלבומים מהחתונה של אורה מלאים בצילומי השכן הנכבד מתחכך עם האורחים, כשכובע ברט שחור נטוי על ראשו. “זה היה חודשיים אחרי פטירתה של פולה ולא האמנו שיבוא”, היא מספרת. “אבל הוא בא ולשמחתנו לקח את תשומת הלב מאיתנו. בסוף הוא בירך אותנו שנביא הרבה ילדים לעולם”.
אביבה פופר, הארכיונאית של שדה בוקר, זוכרת את בן־גוריון שב לשם לאחר התפטרותו הסופית מהממשלה ב־63’ ומספרת כי לשם כך נעשו ההתאמות הנדרשות בצריף שלו גם ב”מחיר הפרת עקרונות השוויוניות בקיבוץ”. לדבריה, רוב הזמן הוא היה ספון בחדר העבודה שלו וכותב, שלא כמו אחר ההתפטרות הראשונה שלו, ב־53’, כשהתעקש לעבוד עם הכבשים.
“בחדר האוכל הקטן שלנו בצריף מצאתי את עצמי הרבה פעמים יושבת לידו”, מעידה פופר. “בן־גוריון לא היה איש של סמול טוק. בדרך כלל כשהוא שאל איזו שאלה, ענו לו. פולה הייתה יותר חברותית איתנו, הבנות. היא הייתה מזמינה אותנו לימי ההולדת שלו, ואנחנו היינו באות עם עוגה ומברכות אותו. זה היה כאילו רגיל. אבל לפי האורחים, שהיו באים במשך השנה, כמו מלכים ונשיאים מאפריקה, זה היה משהו מיוחד”.